הזדמנות שאין להחמיצה

ישי רוזן-צבי

 

הרבה כבר נכתב על המצב הנוכחי, אבל אחד ההיבטים שנשכחו, שלא בצדק, הוא עד כמה הוא שימושי עבור אנשי החינוך, ובייחוד מורי ההיסטוריה. אותם מורים קשי יום, העמלים בכל פעם מחדש בבתי הספר לתאר את מאורעות העבר באופן צבעוני ומעניין, להעביר את מורכבותם של האירועים בלי להטביע את התלמידים בשלל פרטים. הנה זכיתם ונתגלגלה לידכם הזדמנות פז להראות דינמיקה היסטורית נדירה בעת התרחשותה ממש.

הרי, מן הסתם, לא פעם כאשר לימדתם על אירועים איומים מן העבר, על רגעים שפלים במיוחד אליהם הגיעה האנושות, על תרבויות שהסתאבו ועשו מעשים שהאוזן מתקשה לקלוט, שאלו אתכם התלמידים: אבל איך נתנו לכך האנשים להתרחש? הרי הם היו בני אדם כמוני וכמוך, איך לא קמו וצעקו? מה, באמת כולם איבדו כך צלם אנוש?

ואתם לוקחים נשימה עמוקה, מבקשים להסביר את הפער הגדול בין החכמה שלאחר מעשה, שבה הכל בהיר וחד, ובין הטשטוש שבזמן אמת, בו הכל מורכב יותר, איטי יותר. המניפולציות, הפחדים, הרצון שלא לדעת, ההתכנסות לתוך הבתים, השיכחה.

לא עוד. לא תצטרכו לשחזר ולהחיות שוב דוגמאות היסטוריות מן העבר הרחוק, כי הנה נקרתה לידכם דוגמא מופלאה, נגישה ומוכרת. הנה, כך תוכלו לומר לתלמידים השואלים, הסתכלו סביב, תראו מה מתרחש בימים אלה ממש, לא בארצות נידחות ואקזוטיות, אלא פה, אצלנו. מעתה תוכלו לספר איך מדינה נאורה ומתקדמת הידרדרה לשלטון עריצות מן השפלים ביותר, איך הותר דמם של מיליוני אנשים, איך צבא חכם ומוסרי הרעיב ועינה עם שלם, אנשים, נשים וטף, ואיך שתקו האזרחים הטובים כמו דגים. לא משום שהם רעים, חלילה, פשוט משום שכבר נמאס, ש'אין ברירה', שברק הסכים לתת להם הכל, שגם אנגליה וצרפת לא נהגו אחרת, ושבכלל גם ככה יש לנו מספיק צרות, הברז התקלקל והמיגרנות חזרו.

אל תקפצו, נסו לתאר את התהליך לאט, שלב אחר שלב. בתחילה ספרו כיצד התרגל העם הנאור במשך שנות דור למציאות של אנשים שאינם ממש אנשים, בני אדם שחיים רק קילומטרים ספורים מכאן, אבל הם שונים. אנשים נעדרי אזרחות, משוללי כל זכויות.

אל תתפתו לסיפורי זוועה, (התלמידים עלולים שלא להאמין לכם), אדרבא, השתדלו לתאר את הבנאלי, כיצד התמסד לו שלטון אפרטהייד, איך הוא הונצח בחוקים, אושר בבתי משפט. ספרו כיצד הפך למציאות חיים רגילה לגמרי. איך לאט לאט התייצב לו גבול תודעתי בלתי עביר בין שני עולמות, מן הצד האחד מדינת חוק נאורה, פיקוח וביקורת ובג"צ, ומן הצד האחר עולם נטול חוק ונטול זכויות. איך אבד כל קשר בין ערכם של חיים בצד אחד של הגבול התודעתי ובצדו האחר.

המשיכו וספרו כיצד התרגלו האנשים הנאורים ללכת פעם בשנה, רק לכמה שבועות, לתַחזק את הכיבוש. כיצד יצאו ממקומות עבודתם, מן המשרד והשדה והכיתה, עם הרבה ערכים של חברות, גאוות יחידה ומוסריות צרופה, ועם רובה ביד, ל'שם'. כיצד עמדו האנשים הטובים במחסומים, כיצד כפו עוצר וביצעו חיפושים, כיצד למדו שאך טבעי הדבר שבני האדם 'שם', בצד השני, עומדים שעות בכל יום, בוקר וערב, במחסום, רק כדי להביא (אולי) לחם הביתה, וששם, ראו זה פלא, ניתן להיכנס לכל בית, לעכב כל אדם ולהשפילו ללא חשש. כיצד הפכו האנשים 'שם' לחסרי זהות, לגוש חסר פנים. אל תיכנסו לכל הפרטים, חוסו על הילדים, אל תתיימרו לסכם שלושים וחמש שנים איומות כאלה. ספרו רק בקווים כלליים על כיבוש שהופך להרגל, על הרגל שהופך לטבע.

ספרו על השלב שבו החלו ה'הם' להתקומם, וכיצד "טיפלו" בהם החבר'ה הטובים, ספרו מעט על אוסלו, על החלומות הגדולים, אולי תדלגו ישר לרצח של ראש ממשלה שביקש לעשות שלום, ואז למפח הנפש הנורא שהביא זה שהתיימר להיות ממשיך דרכו. ואז ספרו איך השליט עליו העם הזה מתוך 'חוסר ברירה' איש תאב מלחמה, וכיצד הצליח איש זה, בתבונה ובנחישות, לרסק כל סיכוי להסכם או אפילו לרגיעה זמנית. 

ספרו על הטרור, על הפחד המצמית ששלט ברחובות הערים, על החשש להסתובב בקניונים,  וגם על הדרך בה סחרו בטרור הפוליטיקאים והשתמשו בו הגנרלים כדי להנציח את המצב ולהסלימו, איך חיכו לפיגוע הבא כדי להחריב עוד כפר, כדי להבטיח שמצב זה לא ייגמר. ספרו איך אימץ העם בטבעיות את הפחד מפני הטרור כתירוץ המושלם, תירוץ למפרע, לכל מעשה נבלה בעבר, בהווה ובעתיד.

ספרו על הדרך בה, לאט לאט, התפתחה לה פוליטיקה נעדרת כל רסן, נטולת מעצורים. כיצד התמסדה מציאות של סגרים, חיסולים ופלישות. כיצד נוצר טרור מדינתי. כיצד הפכה מציאות שבה מאות אלפי בני אדם, סגורים בבתיהם, ימים, שבועות וחודשים, בלא כל יכולת לבקר, לקנות, ללכת לרופא, להרוויח כמה פרוטות, להשיג פת לחם, למציאות חיים נורמלית לחלוטין, לחצי כותרת בעמוד הפנימי ("הסגר נמשך"), שנעלמה אף היא עם הזמן וההרגל. נסו לתאר מציאות חיים בה הכל הופך להפקר. בה ניתן לגזור כל גזירה, ולו המטורפת ביותר, באין מפריע. ספרו כיצד התרגלו החבר'ה הטובים לעקור פרדסים, לשבור קירות, להחריב בתים, לירות בילדים מפרי עוצר, להפציץ כיכרות הומי אדם, בלי לחשוב פעמיים, בלי לחשוב בכלל. נסו להסביר שאין מדובר בחבורת סדיסטים, אלא בחבר'ה עלא כיפק, עורכי דין, רואי חשבון (אבל בבקשה אל תגידו לתלמידים "אבא שלכם, אחיכם הגדול").

אל תדלגו גם על ההקשרים הפוליטיים והאזרחיים, הם הכרחיים כדי לאפשר לתלמידים להבין כיצד זה התרחש. ספרו איך המשיכה מערכת המשפט ליישר קו עם הכל. איך קיבלו כל הפשעים הכשרים מהודרים של בית המשפט העליון. ספרו על סעיפי ההמרדה וההסתה שנופפו בהם כלפי כל מי שהעז לצאת נגד הזרם.

ספרו על שתיקת התקשורת. איך גס ליבם של האנשים בתיאורים ובמראות מ'שם', עד שפשוט הפסיקו להראות להם. נסו להעביר לילדים עד כמה קל להעלים את הייאוש, העוני, הרעב, האומללות, החורבן, המעמיקים והולכים מדי יום ביומו, ולהשאיר אותם מעבר למחסום.  אל תשכחו לתאר כיצד הוקעו כבוגדים אותם עיתונאים מועטים, שהתעקשו להמשיך ולתאר בכל זאת מה באמת מתרחש 'שם'. תגידו משהו גם על הטלוויזיה. ספרו איך ככל שהוחמר המצב ורבו הגוויות פרח לו האסקפיזם, התמלא לוח המשדרים בשעשועונים, הצחקות, תכניות בישול ושירה בציבור. 

אבל בעיקר ספרו על ההרגל. איך הריגה של ארבעה עשר אנשים, כולם חפים מכל פשע וארבעה מתוכם ילדים, באמצע יום סתווי בכיכר אחת בעזה, הפסיקה לעניין את אף אחד, ולא גררה יותר מאשר חצי תירוץ מפוהק של דובר צה"ל. ספרו על גסות הלב למראה משפחות מתייפחות למרגלות חורבות בתיהם, על האדישות העוינת למשמע הידיעה כי תמותת תינוקות 'שם' עלתה פי שש.

האטימות, הניוון, לא מתוך רוע, לא מתוך זדון, פשוט מתוך הרגל. מתוך 'חוסר ברירה'. 

ספרו, כדי שיבינו הם, כדי שנבין אנחנו, איך קרה כדבר הזה.