22 בדצמבר - הקומבינה

הימים ימים טרופים ורעים, כרגיל. למרות זאת, נעשה הפסקה מתודית ואפילו הרפיה קומית, ונדון בנושא קצת תלוש.

מדובר באחת הטענות השטחיות והמופרכות ביותר כנגד הסרבנות, אבל משום מה יש לה חיוניות מדהימה והיא צפה ועולה שוב ושוב בזו הלשון: "עכשיו בגללכם גם הימנים יסרבו לפנות התנחלויות ומה נגיד להם !?!" למרבה העצב, טענה זו מרבה לעלות דווקא מפי אנשים המתנגדים למדיניות הממשלה (כלומר שותפים פוטנציאליים למאבק) ועוד יותר מכך, מפי נציגיהם הפוליטיים (הערה מאוחרת: אפילו בג"צ, בפסיקתו כנגד הסרבנות שהתפרסמה שבוע לאחר יציאת "דבר עורך" זה לאור, בחר להשתמש דווקא בטענה הלא-כל-כך משפטית הזו לביסוס הפסיקה ).

האמת שרוב הסרבנים עונים ישר מן הבטן את התשובה הטובה ביותר: אדרבא, שיסרבו. אנחנו האחרונים שנכפה על מישהו לנהוג כנגד כל מה שגדל עליו[1]. אבל תשובה זו אינה מרצה בדרך כלל את הטוענים: מה זאת אומרת שיסרבו? ומה עם שאריות הדבק המאחד את כולנו? איך אפשר לנהל כך מדינה? הם פונים אליך, כאל מי שרמס את כל היקר להם, את מה שהצליחו לשמר איכשהו למרות הכל - וממחזרים כנגדך שוב ושוב את אותה הטענה, אשר נראית בעיניהם הגיונית ומוצקה כמו המציאות המשתקפת דרך הטלוויזיה שלנו, ונחרצת כמו מאבקן של העבודה ומרצ למען השלום. הגיע הזמן לחדור אחת ולתמיד "עורף האויב" של טענה זו ולהכותה סופית.

מהו קודש הקודשים המסתתר בלב הטענה? עיסקה, או דיל בלעז. קריצת-עין חיננית של ה"שמאל" לימין: אתם תרסנו את המופרעים שלכם, ואנחנו נרסן את אלה שלנו. אז ראשית יש לי להודיע לעוסקים בע"מ: אני יודע שבתרבות הציבורית שלנו אין קדוש מקדושת הדיל, אבל המצפון הפרטי שלי לא עומד למכירה בעסקאות למיניהן. אם משהו נראה בעיני כמו פשע, אני לא עומד לבצע אותו בגלל העסקאות שלכם, ואל תפעילו עלי הגיון של מאפיה. ובטח שאין לכם זכות לכעוס עלי - לכל היותר אתם יכולים לבקש ממני שיתוף פעולה בדחילו ורחימו, עם הרבה התנצלויות.

טוב, בכל זאת בואו ניתן עוד קצת קרדיט, הרי מדובר באחדות הלאומית שלנו וכו', אולי שווה להקריב קצת מצפון. בואו נבדוק מקרוב את הפרטים המעשיים של העיסקה הזו. עם מי היא נכרתה כביכול, מי האוכלוסייה של סרבנים פוטנציאליים שמנסים למשכן אותנו לעומתה? הגלעין שלה הם המתנחלים האידיאולוגיים וספיחיהם. כן, אותה קבוצה שנולדה בשנות ה-70 בטיפוס על גבעות תוך צפצוף ארוך על כל החוקים וכל כוחות האכיפה שנשלחו לעצרה. אותה קבוצה אשר ביססה את כוחה בשנות ה-80, בהזיעה יומם ולילה על שחרורם של מרצחי המחתרת היהודית שהיו ממנהיגיה. אותה קבוצה אשר בשנות ה-90 הצמיחה משוליה עשבים שוטים כברוך גולדשטיין (שקברו הפך אתר עלייה לרגל) ויגאל עמיר (מקבל מכתבי המעריצות), אנשים שתוצאות מעשיהם מאיימות להחריב את המדינה. בקיצור, מדובר באחת הקבוצות האלימות ופורעות החוק ביותר בארץ, קבוצה אשר מאז רבין איש אינו מעז להתעסק איתה. אני גם לא זוכר שמישהו ממנהיגי הימין הקיצוני או המעונב, הבטיח איזשהו שיתוף פעולה בנושא. למעשה שמעתי בעיקר את ההיפך.

אלוהים, הלוואי אלוהים, שבבוא היום המאושר והגורלי בו יקום שוב שליט נחוש שינסה לסיים באמת את הכיבוש, הלוואי שכל מה שנצטרך להתמודד עמו הוא סירוב מצפוני, מודעות בעיתון וכמה הפגנות שמתפזרות בשקט[2].

יתר על כן, מי צריך מהם הבטחה לאי-סירוב? הרי יש חוסר איזון בולט, מבחינה מעשית, בין כמות הציות הנדרשת כאן וכאן: פינוי הוא מבצע מוגבל בהיקפו ובמשכו (מבצע שכלל לא ברור אם יתקיים ומתי!). לעומת זאת, את הציות לכיבוש תוחבים לגרוננו במהלך כל השירות הסדיר ואחר-כך כל שנה או שנתיים ללא כל סוף באופק הנראה לעין, וכבר מביטים בערגה על בנינו הזכרים ועל נכדינו לעתיד, ומסמנים אותם לקלגסות בבוא היום.

את כל זה, את כולנו ובנינו ובני בנינו, מצפוננו וכבודנו העצמי, נטלתם לעצמכם את הזכות למכור, אבירי העיסקה שלי, תמורת מה בדיוק? וממי בדיוק? ואיפה בדיוק החוזה החתום, או אפילו הסכמה בעל-פה? זו העיסקה המפוארת, שאתם מבלבלים לנו את המוח בגללה. אכן, מגיעות לכם שלוש מדליות לפחות: אות אהוד ברק לניהול משא-ומתן, אות שמעון פרס לקשר עם המציאות ואות פואד לעידוד האחדות הלאומית. לכו להתבייש בפינה.

 

רגע, עוד לא גמרתי. עכשיו אני כבר לא צוחק. כי לא מדובר פה בעיסקה רגילה, אלא בעיסקה סיבובית, או קומבינה בלעז. בעוד נציגינו ב"שמאל" קורצים לימין (ומדמיינים שאלה קורצים להם בחזרה), הם גם מספיקים לקרוץ לעברנו בזו הלשון: חבר'ה, תמשיכו לציית בסבלנות. אנחנו נעשה הכל כדי שהסיוט הזה ייגמר. והעיסקה השנייה, בינינו לביניהם, היא ממשית הרבה יותר.

כי אני קיימתי את חלקי בה במשך שנים.  לקחתי שקיות נגד הקאה וכדורים נגד בחילה, וחזרתי שוב ושוב לשטחים, באמונה תמימה כי יש מי שפועל למעני ולמען עתיד ילדי. מישהו שברגע האמת יישכב על הגדר ולא ייתן. אבל רגע האמת הגיע. הרגע הזה נמשך כבר יותר משלוש שנים. זה התחיל בימי שלטון ברק האבודים, ימים בהם שאלתי את עצמי שוב ושוב בתדהמה: מה הוא עושה? מה הוא עושה???

ואיפה היו נציגי? שמרו על לויאליות. לויאליות כלפי וכלפי ילדי? לויאליות כלפי שלום אמת וסיום הכיבוש? לא. לויאליות כלפי ראש הממשלה.

ולאחר הערב האומלל, בו התייצב ברק אל מול פני האומה בלי להניד עפעף, אמר ש"אין פרטנר", וסתם בכך את כל פתחי היציאה ממעגל הדמים - לאחר אותו ערב, בו רציתי לנפץ את הטלוויזיה לרסיסים, איפה היו כל אבירי השלום? מחזקים את ידיו, נותנים עצות בלחישה מאחורי הקלעים. ומה הם עושים מאז? מתייצבים (רק כשנוח להם) ליד המיקרופון על מנת להטיף מוסר לכל העולם, ובמיוחד לפלסטינים, תוך הקפדה על לשון לא מחייבת, לא מעורבת, לא מתערבת.

גבירותי ורבותי, "אנשי השלום" שנרדמו בשמירה: אני, את חלקי בעיסקה קיימתי. אתם אלה שהפרתם אותה בגסות ובזלזול. ועכשיו אני עסוק בלנסות, בכוחותי הדלים, לעשות את העבודה שאתם עדיין משתמטים ממנה.

 

עזבו אותי מעסקאות. הקומבינה מתה, יחי הדבר האמיתי: להיאבק למען מה שאתה מאמין בו.

 

אסף אורון

 



[1] במאמר מוסגר: מעניין על מה גדלו אותן נפשות שרחמיהן נכמרים על אנשים שנקשרו לבתיהם אחרי שלושים שנה, אולי חמש שנים, לפעמים רק כמה חודשים של מגורים בהם - אותן נפשות רחמניות בדיוק, העומדות בדרך כלל בראש הקוראים לגירוש והריסת בתים של עוד ועוד אנשים שגרים בבתיהם מזה מאות רבות של שנים. וכל ההבדל הוא של דמם וגזעם של המפונים. ובכל זאת, רצונם כבודם, שיסרבו. פינוי אנשים מבתיהם אינו עניין נעים.

[2] הלוואי, אבל לא נראה לי שיש סיכוי לכך.