> To the English edition
 
אומץ לסרב > מאמר > אין דמיון בין סרבנות וסרבנות - מאת ברוך קימרלינג
אין דמיון בין סרבנות וסרבנות - מאת ברוך קימרלינג 01/11/2004
 
 
כדי להבין את מלוא ההבדל יש לראות את התמונה הכוללת של המציאות הישראלית מאז מלחמת 1967. אכן שני סוגי הסרבנות טוענים גם בשם ערכים דמוקרטיים, האומרים כי גם זכויות המיעוטים חייבים לקבל הגנה מעריצות הרוב. אלא שרק במקרה של הסרבנים לשרת בשטחים הכבושים טיעון זה תקף.

אין באמצעות הכלים הדמוקרטיים ביותר, כדי לקבוע את גורלו של עם אחר, שדידת אדמותיו, דיכויו ומניעת הגדרתו העצמית. גם אם מאה אחוז של אזרחי ישראל, או נציגיהם בכנסת, יחליטו בצורה הדמוקרטית ביותר כי יש להמשיך בכיבוש או לגרש את רוב או כל הפלסטינים מתוך "ארץ ישראל", זאת תהיה החלטה מנוגדת לכל הנחות היסוד של משטר דמוקרטי.

 

עכשיו משעלה בכל עוצמתו נושא הסירוב לסדר היום הציבורי, ביוזמתם של רבנים לאומניים, הגיעה העת להבחין בין שני סוגי סרבנות - הסירוב לשרת בשטחים הפלסטינים לעומת הסירוב להשתתף בפינוי אפשרי של כמה התנחלויות. קיימים הבדלים משמעותיים גם בפרטים הקשורים באופיים השונה של שני סוגי הסירוב, כגון ההצהרות הכוזבות מיסודן של הרבנים על איסור מסירת שטח כלשהו מ"ארץ ישראל" המעוגן כביכול באיסור תורני. אומנם אלף פנים לתורה, אך איסור כזה לא קיים בשום מקום בכתבי-הקודש, ונדרשת פרשנות לוליינית כדי להציג את הכתבים המקודשים בצורה כזו, מה עוד שגבולות "ארץ ישראל" היו נתונים לשנויים תכופים לאורך ההיסטוריה ואפילו רבני-יש"ע וש"ס לא יתייחסו כיום ברצינות לגבולות ההבטחה. אך לא נעשה אפילו מאמץ פרשני להוכיח את האיסור על ויתורים כאלה ולעגן את "דעת התורה" במקורות, אלא פשוט נקבע כי כך הוא ללא כל ראיות, רק על סמך יוקרתם וכוחם הפוליטי של רבנים בקרב מאמיניהם.

 

הרי ידוע, כי זה שנים שחלק נכבד מרבני ישראל הפכו לקבוצת לחץ פוליטית העושים בתורתם קרדום לחפור בו, ואוי לרב שיעז לסטות מ"טרנד" זה. הוא יהיה אובייקט ללחץ קבוצתי אדיר וזעם קדוש, הן מצד הרבנים האחרים והן מצד חלק מצאן מריעתם. חמור מכך, מרבית הצעירים הדתיים מחויבים ללא עוררין לצווי רבניהם והם נטולי אוטונומיה אישית וחשיבה עצמאית, משום שאלה טיבם של המשפחה, החינוך והאמונה הדתית. במצב כזה הסרבנות למעשה נכפית קולקטיבית על אוכלוסיות שלמות, והן בבחינת המרדה ברורה וגלויה.

 

אמת היא שקבוצת רבנים אחרת הוציאה גילוי דעת בו היא מתנגדת לסרבנות לפנות מתנחלים. יחד עם זאת, גם רוב רובם של רבני קבוצה זו מצהירים שהם נגד פינוי כל התנחלות, וכי הפינוי הוא "בגידה בארץ ישראל". בכך הם למעשה מעבירים מסר כפול וסותר לצאן מרעיתם המטשטש את ההבדל בין שתי הגישות לטובת ה"פסיקה" התומכת בסירוב. למה הדבר דומה: להצהרות תקיפות כנגד עוולות הכיבוש, מפי רב חילוני כמו יוסי שריד, אשר נאה דורש כנגד כל עוולות והאיוולת שבהמשכו, ולשונו חדה כתער, אולם הוא מגנה בחריפות כל מי שאינו מוכן בפועל לשרת את המערכת שעליה הכיבוש מושטת, ואשר ככל הנראה המעשה העיקרי שעשוי להביא לסיומו.

 

כל האלמנטים שנמנו בסרבנות הדתית אינם מצויים בסרבנות לשרת בשטחים הכבושים. המכנה המשותף היחיד בין שני סוגי הסרבנות הוא, כי אכן הם פוליטיים ובאים להנציח או לשנות מציאות פוליטית. אלא שכל הבדלים בין סוג אחד של סירוב לסוג האחר - שוליים. כדי להבין את מלוא ההבדל יש לראות את התמונה הכוללת של המציאות הישראלית מאז מלחמת 1967. אכן שני סוגי הסרבנות טוענים גם בשם ערכים דמוקרטיים, האומרים כי גם זכויות המיעוטים חייבים לקבל הגנה מעריצות הרוב. אלא שרק במקרה של הסרבנים לשרת בשטחים הכבושים טיעון זה תקף.

 

כאמור, מעל לכל אין באמצעות הכלים הדמוקרטיים ביותר, כדי לקבוע את גורלו של עם אחר גם אם מאה אחוז של אזרחי ישראל יחליטו בצורה דמוקרטית להמשיך בכיבוש. אך למה לנו להעלות אפשרויות היפותטיות. הרי הלכה למעשה זה בדיוק המצב שנוצר בישראל למן 1967 והלך, והעמיק מאוד במשך קרוב לדור שלם. ישראל שלטה ישירות בשטחים ובאוכלוסיות פלסטיניות, ומימיה השתמשה בהם (כל עוד יכלה) בכוח עבודה הפלסטיני הזול (בעיקר על בסיס יוממות). ישראל עשתה בשטחים כספר פתוח להתיישבות ולמעשה להרחבה טריטוריאלית תוך שליטה בלתי מעורערת על חיי מיליוני פלסטינים מבלי להעניק להם כל זכויות. עם כניסת הרשות הפלסטינית, בעקבות הסכמי אוסלו, הפכה זו חלקית לשליטה עקיפה, כאשר הרשות היתה אמורה לשמש כקבלן משנה לשליטה באוכלוסייה, ואילו ישראל המשיכה לשלוט באדמות (וליישבן) ובכל דרכי היציאה והכניסה.

 

היה בכך המשך השליטה תוך התנערות מכל אחריות, אף המינימאלית, המוטלת על שלטון כיבוש. בהסכמי אוסלו לא הובטחה הלכה למעשה כל התקדמות נוספת לקראת הסדרים מדיניים וקץ הסכסוך. הפלסטינים והשמאל התמים הבינו בטעות שההסכם מוביל למדינה פלסטינית תוך כחמש שנים, ואילו המערכת הפוליטית הישראלית הבינה שזכתה בהרשאה להמשיך בקולוניזציה של השטחים, תוך פאציפיקציה של האוכלוסייה הפלסטינית על ידי יבוא הכוחות מטוניס, בתמורה להענקת מספר סמלי ריבונות וטובות הנאה ל"סולטה".

 

וכך נמשכה לפני ואחרי אוסלו, וגם אחרי התמוטטותה למעשה של הרשות הפלסטינית, השליטה הישראלית. כי בתוך גבולות שליטתנו נמצאים כאמור גם עכשיו שתי אוכלוסיות: אוכלוסייה הנהנית פחות או יותר מכל זכויות האזרח והזכות לעצב את גורלה, ואוכלוסייה אחרת נטולת כל זכויות אזרח ואף מרבית זכויות-אדם. גם אחרי ההפרדות למיניהן המצב הבסיסי ייוותר כפי שהוא - נמשיך לשלוט במעברים, החלק הארי של ההתנחלויות יעמוד על כנו ואף יתרחב, וגזל הקרקעות והמים יימשך. כן נמשיך למנוע כל התקדמות לקראת מדינה פלסטינית בכל גבול שהוא. בכך הפכנו מזה מספר עשורים עם אדונים, בנוסח הדמוקרטיה האתונאית. בד בבד אנו מרגישים כקורבן של לוחמה פלסטינית מלוכלכת, אשר את חלקה הגדול וצורת ניהולה אכן ניתן להגדיר כטרור וכפשעי מלחמה, ובכך להצדיק את כל מעשינו ומחדלינו - כולל הטרור המדינתי-הנגדי שאנו מפעילים.

 

סרבני הימין, אם יהיו כאלה, שאיפתם להנציח סטאטוס-קוו זה המעוות באורח קיצוני את משטרנו הדמוקרטי, ואילו סרבני השירות בשטחים רואים בבירור את המצב של כיבוש והתנחלות כשמעל לכל מתנוסס הדגל השחור של העדר חוקיות - לא רק מבחינת המשפט הבינלאומי ולא רק מחמת "מעשה חריג" זה או אחר - אלא בגין חוקים אוניברסאליים של הומניות המשותפים כיום לכל העולם התרבותי. הם המבינים שהמשך הכיבוש שומט את עצם הלגיטימיות של קיום המדינה, וכי אין זה מספיק לזעוק נגד הכיבוש אלא צריך לעשות מעשים שעשויים להביא בסופו של דבר לסיומו ולדמוקרטיזציה אמיתית של המשטר הישראלי, גם אם יש לשלם על כך במיני מחירים אישיים.

 

המאמר התפרסם ב"גדה השמאלית":

 

 http://www.hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&sid=2830

 


דף הבית | מכתב הלוחמים | התנועה | חדשות | החותמים | תומכים | מהעתונות | מאמרים | שאלות ותשובות | הצטרפות | תרומות
כל הזכויות שמורות 2003