> To the English edition
 
אומץ לסרב > מאמר > עת לסרב - מאת פרופסור יגאל עילם
עת לסרב - מאת פרופסור יגאל עילם 02/10/2002
 
 
חיילי המילואים המסרבים לשרת בשטחים - הצדק ואף הדין עמם. המצב השורר בשטחים הוא מלכתחילה בלתי-חוקי: שוב, לא משום ששורר שם משטר כיבוש, כי אם משום ששורר שם משטר מפלצתי, משטר אפרטהייד מובהק, המכוון להבטיח את קיומם ורווחתם של 200,000 מתנחלים יהודים הנחשבים אזרחים של מדינת ישראל על חשבון קיומם, רווחתם וחירויותיהם של 3,200,000 פלשתינים שאינם אזרחים של כלום.

הארץ רועשת סביב מכתב קציני המילואים, שהכריזו על סירובם לשרת בשטחים. ואמנם אי אפשר להקל ראש במשמעות החמורה של קריאת ההתקוממות שיצאה מהם. לא קריאת התגר הסרבנית כשלעצמה היא המחרידה את הממסד הפוליטי והצבאי ואת רוב הדוברים בשם הציבור, שיצאו בדברי גינוי כלפי הסרבנים, כי אם התחושה המבהילה, כי אפשר וקבוצה קטנה זו של קצינים וסמלים אינה אלא מבשרת גל של התקוממות מוסרית ממשית, שאליה יצטרפו עוד רבים וכן טובים.

מתוך התחסדות וצביעות אומרים לחיילי המילואים המסרבים לשרת בשטחים כי שאלת השטחים היא שאלה מדינית. אבל לא כל דבר אפשר להציג כשאלה של מדיניות, גם אם מאחוריה ניצבת מדינה שלמה. אילו השאלה היתה אם לספח את השטחים ולקבל עליהם אחריות ממלכתית מלאה, תוך מילוי כל התנאים האזרחיים הכרוכים בכך - עדיין אפשר היה להתייחס אליה כאל שאלה מדינית. אבל השאלה אם לבצע טרנספר בתושבי השטחים הערבים, אם להתעלל בהם ולהשפיל אותם, אם לשלול את זכויותיהם האזרחיות, אם לנשל את אדמותיהם - זו איננה שאלה מדינית. זו שאלה אחרת לגמרי. זו שאלה מוסרית, ששום אדם, בין אם אזרח ובין אם חייל, איננו פטור ממנה ועליה גם יהיה חייב לתת את הדין.

"מדיניות" ו"חוק" אינן מילות קסם שבחסותן מותר לבצע פשעים נגד אנשים. אלמלא כן לא ניתן היה לשפוט את מעשיהם של הנאצים כלפי היהודים וכלפי עמים אחרים. וכי המדיניות הנאצית לא נעשתה "בהתאם לחוק" ולא נהנתה מתמיכת הרוב? אבל כל מדיניות וכל חוק צריכים לעמוד במבחן פשוט: האם הם מכוונים לטובת בני אדם או לרעתם. חוק המכוון לפגוע בקיומם של בני-אדם, באשר הם יהודים או באשר הם פלשתינים, יש לקרוא לו בשמו: "חוק בלתי-חוקי בעליל". ומדיניות נפשעת המכוונת לפגוע בבני- אדם יש לזהות אותה כ"מדיניות בלתי-מדינית בעליל"; אנו רשאים ואף מחויבים להתקומם עליה.

המדיניות הישראלית בשטחים היא מדיניות נפשעת, מדיניות בלתי-מדינית בעליל, שדגל שחור ולא דגל כחול-לבן מתנופף מעליה. וכל כך, לא משום שהיא מדיניות כיבוש, כי אם משום שהיא איננה מקיימת את הסטנדרטים של מדיניות כיבוש. היא מפירה ברגל גסה ובאופן שיטתי את כללי היסוד שבהם מחויב כל משטר כיבוש. העיקרון הבסיסי שבו חייב משטר כיבוש, עד להחלפתו בהסדר מדיני, הוא שמירת הסטטוס קוו החוקי והמשפטי ששרר בשטח קודם לכיבוש. ואילו ישראל, במעשי ההתנחלות הפירטיים שלה, יצרה בשטחים הכבושים חימרה - מפלצת בלתי אפשרית: גוף שאינו מדינה, ראש שאינו ממשלה, זנב (אלה ההתנחלויות) המכשכש בגוף שלו.

חיילי המילואים המסרבים לשרת בשטחים - הצדק ואף הדין עמם. המצב השורר בשטחים הוא מלכתחילה בלתי-חוקי: שוב, לא משום ששורר שם משטר כיבוש, כי אם משום ששורר שם משטר מפלצתי, משטר אפרטהייד מובהק, המכוון להבטיח את קיומם ורווחתם של 200,000 מתנחלים יהודים הנחשבים אזרחים של מדינת ישראל על חשבון קיומם, רווחתם וחירויותיהם של 3,200,000 פלשתינים שאינם אזרחים של כלום.

שום תירוץ שבעולם אינו יכול להצדיק את המשטר הזה - לא תירוצים לאומיים ולא תירוצים בטחוניים. משום שגם אם היה ממש בכל התירוצים האלה, המסקנה האפשרית האחת והיחידה שניתן היה להסיק מהם היא, שיש לספח את השטחים, להעניק אזרחות מלאה לכל תושביהם ולהבטיח את זכויותיהם ואת חירויותיהם במסגרת מדינת ישראל. אבל ישראל בחרה שלא לעשות כן, מטעם שקוף (שמירת צביונה היהודי של מדינת ישראל), והעדיפה - באמצעות ההתנחלויות - ליצור מצב, שבו גם אם לא ניתן לספח את השטחים, לא ניתן יהיה גם לוותר עליהם - לא לבלוע ולא להקיא.

זהו מצב בלתי אפשרי, מצב הרה-פשעים ומעשי נבלה. החיילים הנקראים לקיים את המצב הזה ואף לשמור על צלם אנוש בתוכו, נקראים למשימה בלתי-אפשרית. הסיטואציה שבה הם נדרשים לתפקד ועליה הם מופקדים היא נשחתת ומשחיתה עד היסוד. הדיבורים על "מוסריותו של צה"ל" ועל הצורך בנוכחות של חיילים "בעלי מצפון" ליד המחסומים, שימנעו אולי תרחישים נפשעים, אלה הם דיבורים ריקים היוצאים מפיהם של מפקדים בכירים, פוליטיקאים, ופובליציסטים אזרחים היושבים בעורף.

במצב בלתי אפשרי נשחקים גם הטובים ביותר. בסיטואציה שהיא בלתי-מוסרית במהותה מיטשטשות ההבחנות בין טוב ורע ומאבדות את טעמן. הן נעשות פשוט לא רלבנטיות למצב, שעליו אומרים עד מהרה, שהוא "מורכב", הוא "מסובך", ויש לו "פנים לכאן ולכאן". ההיסטוריה חוזרת ומוכיחה בצורה חותכת ואכזרית, כי לא יחסי אנוש ולא רגשות אנוש פרטיים הם המכתיבים את התנהגותנו במצבי לחץ חברתי, כי אם ה"מצב" הוא המשתלט עלינו. במצב הזה אנו מתנהגים לכאורה על פי "הגיון המצב"; אך המצב כולו והגיונו הפנימי הוא תוצר של אידיאולוגיה, הקובעת מראש את "משחק התפקידים" - מי הוא אדון ומי הוא עבד, מי צייד ומי ניצוד.

אין להשלים עוד עם המצב השורר בשטחים ואין לשתף עמו פעולה. הגיע הזמן להפסיק אותו. את השטחים ואת ההתנחלויות יש להקיא מתוכנו. ואין להחלטה הזאת שום קשר עם התנהגותם ועם כוונותיהם של הפלשתינים. אם יימשך הטרור הפלשתיני, ניתן יהיה להילחם בו ביתר שאת וביתר יעילות, ללא נקיפות מצפון וללא מגבלות, דווקא לאחר שתוסר מעלינו חרפת השטחים .


דף הבית | מכתב הלוחמים | התנועה | חדשות | החותמים | תומכים | מהעתונות | מאמרים | שאלות ותשובות | הצטרפות | תרומות
כל הזכויות שמורות 2003