> To the English edition
 
אומץ לסרב > מאמר > על דמוקרטיה וסרוב - מאת לב גרינברג
על דמוקרטיה וסרוב - מאת לב גרינברג 18/06/2003
 
 
מבחינה דמוקרטית הסירוב הוא זכות אזרחית יסודית. כל אזרח זכאי לסרב להוראות של המדינה שנראות לו בלתי צודקות. בכך הוא מבטא את מחאתו, מאתגר את המערכת ומבקש להשפיע. באותה מסגרת למדינה יש זכות להעמידו לדין ולשלוח אותו לכלא. כאשר מספר הסרבנים מתרחב ורבים כבר מוכנים לשבת בכלא, זהו איתות לפוליטיקאים על אי הנחת הציבורית ממדיניותם והצורך לשנותה.

הכותב הוא סוציולוג פוליטי באוניברסיטת בן גוריון.
ב-1982 שימש כדובר תנועת "יש גבול", ובספטמבר 1987 נכלא על סירוב לשרת בשטחים.

 

עמי איילון ניסח את קו ההגנה האחרון נגד מכתב לוחמי המילואים: דווקא אנשים מצפוניים כמוכם חייבים להיות במקומות בהם ניתנות הפקודות הבלתי חוקיות בעליל, כדי לסרב בשטח ולמנוע על ידי כך עוולות. עמדה זו מאומצת גם על ידי יוני יהודה ("זירת המאבק", הארץ, 24.2 ). היא נועדה להגן על המערכת יותר מאשר למנוע עבירות על החוק או לחלץ את החייל מייסורי מצפונו.

כל מי שהיה אי פעם במצבים הבלתי אפשריים שיוצר הכיבוש יודע כי הסירוב בשטח לפקודה ספציפית הוא בעייתי והשפעתו מוגבלת. אין בו כדי למנוע את רוב הפשעים הנעשים בשטחים. הסיבה לכך פשוטה יחסית: מרבית המעשים הבלתי חוקיים בעליל נעשים ללא פקודה. אלה הם תוצאה בלתי נמנעת של הכיבוש, הרואה בפלסטיני אדם נחות שניתן לעשות בו דברים שמעולם לא היינו מרשים שייעשו לאדם כמונו. כך, לדוגמא, השתוללויות של חיילים מפוחדים במחסומים, או מותם של תינוקות שלא הורשו לנסוע לבית חולים. אם הפקודה ל"כתר לא נושם" היא בלתי חוקית בעליל, מה המשמעות לשרת במחסום כדי למנוע עוול? כך גם לגבי "טעויות" בהן נהרגים אזרחים תמימים שנקלעו לחילופי יריות, או שהיו סמוכים מדי למקום שהופגז או הופצץ על ידי טייסינו. האם הפקודות להפציץ ערי הגדה או לכבוש אותן הן בלתי חוקית או לאו?

"החיילים בשטח" יודעים כי אחרי הרג של תושבים פלסטינים יש פעולת הסחה שנועדה לתת חיפוי לחיילינו שהרגו "בשגגה" או "לפי הנהלים". ההצעה הלא תמימה "להיות בשטח ולמנוע מעשים בלתי חוקיים" היא הצעה לשרת על תקן מלשין פלוגתי. תפקיד זה נועד בעיקר לסייע לדרג המדיני להתנער מאחריות: לחפש את הש"ג ולהאשים אותו. כוונת מכתב לוחמי המילואים היא להצביע על האשמים האמיתיים: לא רק החייל והמפקד בשטח הממלאים פקודות הם האשמים, אלא בעיקר הממשלה והמטכ"ל. הסירוב הוא מולם, מול הדגל השחור המתנוסס מעל הכיבוש. הסרבנים מחברים בעמדתם את ההתלבטויות המצפוניות שהרגישו בזמן שירותם בשטחים, עם עמדה אזרחית דמוקרטית. מכאן עוצמתם ועוצמת התגובה אליהם.

מבחינה דמוקרטית הסירוב הוא זכות אזרחית יסודית. כל אזרח זכאי לסרב להוראות של המדינה שנראות לו בלתי צודקות. בכך הוא מבטא את מחאתו, מאתגר את המערכת ומבקש להשפיע. באותה מסגרת למדינה יש זכות להעמידו לדין ולשלוח אותו לכלא. כאשר מספר הסרבנים מתרחב ורבים כבר מוכנים לשבת בכלא, זהו איתות לפוליטיקאים על אי הנחת הציבורית ממדיניותם והצורך לשנותה. כך אלפי סרבנים (ועשרות אלפי הרוגים) הוציאו את צבא ארה"ב מוויטנאם. גם בזמן מלחמת לבנון השפיע סירובו של אל"מ אלי גבע על מניעת הכניסה לביירות, ואילו עשרים סרבנים שישבו בכלא בעת ובעונה אחת במאי 1983 היו גורם חשוב (בנוסף לעשרות חיילים הרוגים) בהחלטה לסגת מהרי השוף.

גם לחיילים המזדהים עם "הימין" יש זכות לסרב לפקודה לפנות התנחלויות, ולממשלה זכות להעמידם לדין ושלוח אותם לכלא. ההבחנה היסודית שאמנון רובינשטיין מטשטש (בהתנגדותו לסירוב מימין ומשמאל -"סרבנות סלקטיבית", הארץ 25.2) היא בין הזכות הלגיטימית לסירוב מצפוני לבין המרדה האסורה בהחלט. אין זכות לערער את הלגיטימיות של המדינה לקבל החלטות, וכמובן אסור להתעמת אתה בכוח. כאשר רבני ישיבות ההסדר אסרו על חייליהם לפנות בסיסי צה"ל זה היה ערעור על הלגיטימיות של החלטת הממשלה. כאשר קיצוני יש"ע מאיימים להתנגד לפינוי הם מאיימים להשתמש בכוח נגד צה"ל. כמובן רצח רבין היה שיא האיום הכוחני: הפחד מן האלימות של קיצוני יש"ע עמד ביסוד כשלון תהליך אוסלו, וזו אחת הסיבות להמשך ישיבת צה"ל בשטחים. הסיבה היא בלתי דמוקרטית בעליל לא רק כלפי הפלסטינים, אלא גם במאבק הפוליטי הפנים-ישראלי.

כאן ההבחנה היסודית: אין לאף אחד זכות להתנגד בכוח לצה"ל או לסמכות המדינה. זו המרדה והיא מחייבת איסור מוחלט וענישה מחמירה. אין כל השוואה בין סירוב מצפוני, אישי ובלתי אלים המבקש להשפיע על ידי נכונותו לשאת בעונש, לבין התנגדות קולקטיבית, מאורגנת ואלימה המערערת את סמכות המדינה ומתעמתת אתה בכוח. הניגוד איננו בין סירוב "ימני" ל"שמאלי", אלא בין הזכות האזרחית הדמוקרטית לחופש המצפון לבין המרדה המאיימת להגיע לעימות אלים עם המדינה, האסורה בתכלית האיסור.

מדינה שאיננה מכירה במעמדו האוטונומי של האדם איננה מסוגלת גם להכיר בזכותו האזרחית לסרב ומן הסתם גם תתעלם מחובתו המצפונית. במובן זה תנועת הסרבנות היא חידוש מרנין וחשוב, כי היא מחלצת את החברה הישראלית מן הקולקטיביזם והמיליטריזם, שהם הקונצנזוס האמיתי בין "הימין" ול"שמאל הישן". הסירוב המצפוני יוצר את המקום המשוחרר של הפרט, שהוא תנאי יסוד לקיומה של חברה אזרחית אוטונומית, בלעדיה אין דמוקרטיה.


דף הבית | מכתב הלוחמים | התנועה | חדשות | החותמים | תומכים | מהעתונות | מאמרים | שאלות ותשובות | הצטרפות | תרומות
כל הזכויות שמורות 2003