> To the English edition
 
אומץ לסרב > רשימת החותמים > מאמר
מאמר מאת אריאל שתיל
 
 
אריאל שתיל

בתשובה  לכך שמטיחים בנו ש-"תסרבו במקום לפקודות בלתי חוקיות בעליל" -  אני הגעתי למילואים בעזה וסירבתי לפקודה בלתי חוקית בעליל. ההשחתה של הכיבוש היא בכך שאני - מכל הסוללה שלי - הייתי היחידי שחשב שירי כל לילה אל תוך שכונת מגורים היא פקודה בלתי חוקית בעליל.

ב-20 בספטמבר 2001 גדוד התותחנים שבו אני משרת כמפקד צוות כבר שתיים-עשרה שנה התגייס לתעסוקה מבצעית. סוללה אחת נשלחה לסיורי גדר על גבול מצרים באיזור ניצנה, סוללה אחת ישבה עם מפקדת הגדוד בנחל-עוז, והסוללה שלי נשלחה למוצב "מגן 12" בצפון הרצועה, מוצב הממוקם בדרום איזור התעשיה, על הכביש הראשי המוביל למחסום ארז ומשקיף על בית חנון ממרחק של כ-800 מטר.מכיוון שההתגייסות היתה בסמיכות רבה ליום כיפור, הוחלט שיום הגיוס (חמישי) יוקדש לחפיפת מפקדים במוצבים ושהאל"ל (אימון לפני לחימה) יתבצע בתחילת השבוע שאחריו. הגענו למילואים, התחיילנו, ומיד נלקחנו באוטובוסים לחטיבה כדי לשמוע סקירה מפי המח"ט על האיזור ועל הפעילות.

בצהריים אחרי סקירה מקיפה וניתוח ארועים אחרונים שקרו התפזרנו כל סוללה לגזרת החפיפה שלה. אנחנו הגענו ל-"מגן 12" כדי לקבל חפיפה על הגזרה שלנו. הפלוגה שהחלפנו היתה שם שבועיים בלבד שבמהלכם נזרק רימון לעמדת מג"ב בכניסה למחסום ארז ופצע קשה שני שוטרי מג"ב שחיכו לאיסוף אחרי יום עבודה במחסום. החפיפה שהם העבירו לנו היתה מאד מקצועית למרות הזמן הקצר שהם בילו שם. הם סיפרו לנו שמאז הארוע מכוניות פלסטיניות מנועות מלהגיע עד למחסום והן נאלצות להמתין כ-200 מטר ממנו באיזור "צומת ג'קסון", בזמן שהפועלים הולכים ברגל את הדרך למחסום מתחת לקני המא"גים של המוצב.

ההתרעה הגדולה ביותר במוצב היתה בעניין ירי המרגמות הלילי שהתבצע כמעט כל לילה מהפרדס בין המוצב לבית חנון. במקרה זה הופעל "נוהל פצמ"ר" שבו כל החיילים רצו מיד לעמדות הירי (שבהן היו מקלעי 0.5 כבדים ומא"גים) כדי לתת מכת אש מכל הכלים לכיוון הבזק היציאה של המרגמה. הבעיה היתה שברוב המקרים, הירי התבצע מפרדס שהיה כמעט בקו ישר בינינו לבין בית חנון. ירי בלילה חשוך לכיוון הזה היה בוודאות מסתיים בירי לתוך בית-חנון עצמה.

החברה שהחלפנו שם סיפרו לנו גם שהאצבע הקלה על ההדק שהתאפשרה שם גרמה גם לכך שאנשים ירו חופשי לכל הכיוונים. הם ציינו את הלילה האחרון של הפלוגה שהם החליפו במוצב שבו הם הופעלו בנוהל פצמ"ר. חיילי אותה פלוגה רוקנו את המחסניות שלהם לכל הכיוונים והם שמעו שיחה ביניהם אח"כ שבה אחד קרא לשני "פראייר" על כך שהוא נשאר עם מחסנית מלאה שהוא יצטרך לרוקן אותה רק באפסנאות בבוקר. שאלתי אם הם דיווחו על העניין, הם אמרו שכן, אבל ללא כל תגובה מהחטיבה.

בסיום השיחה הלכתי עם אחד הקצינים לסיור בעמדות הירי. בחנו כל עמדה ואת גזרת האש שלה והסכמנו שירי משם הוא בעייתי ביותר. בדקנו גם את הש"ג שפונה לאיזור התעשיה, וציינו שהוא מהווה נקודת תורפה משמעותית במוצב. לאחר מכן, הגענו לתדריך המשימה ושם, על לוח המבצעים, במקום הראשון, הופיעה הסיבה העיקרית להמצאותינו במקום:

"לספק הגנה לישובים בצפון הרצועה"

במילים אחרות, אני נמצא שם, הולך לירות אל תוך שכונת מגורים, כדי להגן על מפרי חוק של המדינה שבה אני חי. אני הולך לחיות אח"כ עם הידיעה שסביר להניח שיריתי באזרחים בשנתם על מנת להגן על פורעי חוק בעלי זכויות יתר מול אוכלוסיה נטולת זכויות שעוברת לי יום יום במצעד השפלה מתחת לקני המא"גים שאני מאייש. זאת היתה הנקודה שבה הבנתי שאם אני מבצע את הדברים הללו, אני לא אהיה מסוגל לחיות עם עצמי.

הודעתי למ"פ שלי על ההחלטה וביקשתי שיחה עם המג"ד על מנת לראות אם ניתן לשנות את הפקודות, ולהעביר אותי לסוללה שבגבול מצרים. השיחה עם המג"ד ניתנה לי ביום שני. הוא היה אדיב מאד בהתחלה, מג"ד זמני בקבע לגדוד המילואים מפאת פציעה (באזרחות) של המג"ד הקבוע. כשסיפרתי לו על הירי לתוך השכונה הוא משך בכתפיו ואמר לי "הם לא אוהבים אותנו שם". עניתי לו שעד כמה שידוע לי, זו עדיין לא סיבה לגזר דין מוות בישראל. הוא הציע לי להיות רס"פ , ולא לקחת חלק פעיל בירי. עניתי לו שמדובר פה בפקודה בלתי חוקית בעליל ולכן לא רק שלא אבצע אותה, אלא שלא אתן לאף אחד מסביבי לבצע אותה. הוא גרר את הדברים לוויכוח פוליטי ("לא שמעת שאין שמאל בישראל?") שאני סירבתי להכנס אליו בסיטואציה ההיא במדים, ובסופו נתן לי פקודה להתייצב במוצב בסוף האל"ל ביום שלישי. באותו יום לקחתי את מכוניתי בבסיס האימונים, בדרך למוצב עצרתי בצד הדרך לחצי שעה, ישבתי בפנים וחשבתי אם לא כדאי פעם אחת להוריד את הראש ולבצע את הדברים למרות הכל.

במקום להגיע למוצב הגעתי למפקדת הגדוד, התייצבתי בחמ"ל מול המג"ד עם מדים מסודרים, אפוד מלא ונשק, ואמרתי לו בפנים שאני לא מסוגל לבצע את המשימה במוצב.

הוא לא התייחס אלי כמעט (אפשר להבין, בזמן העברת אחריות בגזרה למג"ד יש דברים אחרים לעשות) ואני נשארתי לעמוד שם בחמ"ל עד חצות כמעט. בסוף ניגשתי למ"פ מפקדה ששיבץ אותי לשמירות במפג"ד עד שיוחלט מה לעשות איתי.

 

הסתבר שהמג"ד לא שכח, כשהוא ביקר את הסוללה שלי יום אחרי הוא סיפר להם שבגלל הסירוב שלי, אנשים לא יצאו הביתה. ביום כיפור, כשירדתי משמירה, התקשר אלי אחד המש"קים האחרים ודרש שאבוא להחליף אותו כי הוא צריך לצאת לניתוח בבנו התינוק בן החודשיים ולעזאזל האידאולוגיה שלי מול עניין שכזה. עניתי לו שלא שאין מצב שבו הוא לא יצא לדבר כזה, ואפילו פחדנות של מג"ד שמנצל את הסיטואציה כדי להפיל את האחריות על מש"ק לא תמנע את היציאה. לא נפרדנו כידידים בשיחה הזו. כמה דקות אח"כ התקשרתי למ"פ שהודיע לי כמובן שהבחור יוצא לניתוח ואין פה בעיה.

 

ביום שאחרי זימן אותי המג"ד סוף סוף לשיחה, הוא הודיע לי שהוא החליט לשפוט אותי על סירוב פקודה ושהוא רואה את זה בחומרה שאני שם דברים כמו המצפון שלי לפני עזרה לחבר במצב הזה. הודעתי לו שדיברתי עם המ"פ על העניין ושהבחור יוצא לניתוח. המג"ד נראה באותו הרגע כאילו הוא חטף אגרוף, הוא התעשת ואמר שזה לא משנה את החלטתו לשפוט אותי ביום ראשון אחרי סוף השבוע (השיחה היתה ביום ששי).

 

עם סיום השיחה ניגשתי למפקדה, הצעתי לאנשים שם שחלקם מכיר אותי כבר אחת-עשרה שנים להשאיר את הנשק אצלם מכיוון שמתוקף מעמדי כממתין למשפט יתכן ואסור לי להחזיק בנשק. הם היו מופתעים למדי מהשתלשלות הדברים אבל ביקשו שאמשיך עם השמירות עד המשפט ועד שהם ידברו עם המג"ד. ביום ראשון הם אמנם דיברו איתו והסבירו לו שמדובר פה בחייל שמעולם לא החמיץ תעסוקה ונחשב תמיד לאחד מאלה שעובדים קשה, מעולם לא ניסה להשתמט, שהוא אחד הוותיקים בגדוד אחרי שכמעט כל בני דורו נמוגו מהמילואים מסיבות שונות במהלך השנים ושלא יתכן לשלוח אותי לכלא על עבירה ראשונה. במהלך המשפט המג"ד ציין שהוא התכוון לשלוח אותי לכלא אבל אחרי השיחה איתם הוא השתכנע שאין פה נסיון להשתמטות אלא עניין מצפוני ודן אותי לריתוק למפג"ד עד סוף התעסוקה עם 24 שעות חופשה כדי להחליף בגדים.

 

במהלך התעסוקה ביליתי שמונה שעות ביום, כל יום, ולפעמים גם יותר, בש"ג של הבסיס, במצב שבו אני מסביר לכל האנשים שאני מכיר ושעוברים לידי יום יום מדוע אני מסרב. הייתי מצביע לכיוון מחסום קרני והגדר של עזה ואומר להם שזהו בית הכלא הגדול ביותר בעולם, ואותי לא חינכו להיות הסוהר שם.

 

ראיתי את שאריותיהם של ארבעה מסתננים שניסו לעבור לילה אחד ליד מסוף קרני כשכל מה שהם נשאו עליהם היה טלפון סלולרי, ושעבר עליהם טנק שווידא הריגה אחרי שביצע עליהם "נוהל רימון" כי זו היתה הפקודה שהוא קיבל מלמעלה לבצע.

 

שמעתי על הפלסטיני שניסה באור יום לבדוק מלכודות ציפורים לא רחוק מהגדר ונורה סתם כך, בלי אזהרה ובלי תחקיר אח"כ.

 

שמעתי את האנשים שמספרים על הוראה "לירות קצת" לכיוון עזה אם שקט להם מדי בלילה במארבים.

 

 ראיתי את המטוסים חגים מעל עזה ביום שבו נרצח רחבעם זאבי ואת הרופא הגדודי צועק "תפציצו אותם, תכסחו אותם", אותו רופא שהסביר לי באריכות קודם שפלסטינים הם לא ממש בני אדם כמוני או כמוהו, אלא תת-אדם מבחינה גנטית שטובים רק לתרומת איברים.

 

לאורך כל התקופה החזקתי את הראש למעלה ולא נרתעתי מאף ויכוח על הסיבות שהביאו אותי לסרב. ביום האחרון נתקלתי במג"ד פנים אל פנים כשבאתי להפרד מהסמבצ"ים. הוא לא היה מסוגל להסתכל לי בעיניים אלא דחף אותי הצידה עם הכתף כדי להכנס לחמ"ל. זו היתה הפעם האחרונה שבה ראיתי אותו.

 

באימון ותעסוקה שבאו אחר כך התמנה קצין וותיק ומוערך מאד מהגדוד לתפקיד המג"ד במקומו.

 

 

סיכום

 

רציתי להביא את הסיפור האישי שלי כדי להסביר לאנשים מה הביא אותי עד הלום. כל אלה שטוענים נגדנו מדוע לא סירבנו לפקודה בלתי חוקית בעליל במקום, צריכים להסביר מדוע - אם כן - אני נענשתי ולא אלה שנתנו את הפקודה.

 

הסיפור הזה מוכיח שהמערכת הגיעה לרמה כזו של קהות חושים עד ש-"פקודה בלתי חוקית בעליל" אינה משמשת עוד כתמרור אזהרה בשבילה, אלא כאור ירוק לבצע את כל אשר תחפוץ, כי היא יודעת שבסמכותה גם לתת את הפקודות וגם לקבוע אם הן חוקיות או לא, ומי שמוצא פה את הסתירה מוזמן ללכת ולשתות מהים של עזה.

 

 


דף הבית | מכתב הלוחמים | התנועה | חדשות | החותמים | תומכים | מהעתונות | מאמרים | שאלות ותשובות | הצטרפות | תרומות
כל הזכויות שמורות 2003