> To the English edition
 
אומץ לסרב > רשימת החותמים > מאמר
מאמר מאת עמרי ישורון
 
 

מי שחלם, ונשבר לו החלום

במשך 25 שנים חייתי בחלום. חלום יפה שבו אני חייל אמיץ, המגן על מדינת ישראל מאויביה. הכל היה מאוד ברור בחלום – אלו שנגדי היו הרעים, ואנחנו היינו הטובים. עשיתי את המוטל עלי בלי לשאול שאלות, וזכיתי לכבוד והערכה – אפילו קודמתי להיות קצין ! אין ספק, החיים בחלום היו נהדרים.

ואז נשלחתי לשרת בשטחים. החלום נהיה קצת מטושטש שם, הייתי אומר. הרבה אומץ לא היה דרוש כדי לרדוף אחרי פועלים החוצים את ה"גבול" על-מנת להביא אוכל למשפחתם הרעבה. אבל רדפתי – בחלום היה צריך לבצע את המשימה על הצד הטוב ביותר. נכנסתי באישון לילה לבתים של פלשתינאים (החלומות שלהם אחרים לגמרי...) והוצאתי ילדים קטנים למתקני חקירות של השב"כ. על החלומות של הילדים שלהם העדפתי לא לדעת כלום. וכך נמשך לו החלום. אני השתחררתי מהצבא, אבל לא באמת התעוררתי.

ולילה אחד חלמתי חלום. על אותו הילד שהוצאתי באמצע הלילה מבית הוריו, שהשתין במכנסיים, ובכה כל הדרך לכלא פרעה. ובבוקר חשבתי – מה עושה הילד הזה עכשיו ? ובפנים עמוק, התעוררה התשובה שידעתי בעצם כבר מזמן – הילד הזה יורה עכשיו על מחסומים, או אולי אפילו התפוצץ כבר עם מטען. ולי לא הייתה יד בזה ? ופתאום, בבת-אחת, התעוררתי מהחלום.

המדינה החזקה ביותר באזור מפחדת מחבורת זורקי אבנים שישמידו אותה, ומרוב פחד – כבר לא מסתכלים במראה. אנחנו מתחילים לדמות למשטרים חשוכים בהיסטוריה של המין האנושי. מדינה ששולחת חיילים עם נשק לפרוץ לבתיהם של חפים מפשע, שמה אותם בסיטואציות המזמינות שפיכות דמים, ומגינה בדבקות על מתנחלים היורקים בפרצופה. מדינה השולחת חיילים למות ולהרוג כדי שאחר-כך אפשר יהיה להרוג ולמות עוד קצת.

לא אשתף יותר פעולה עם הפשעים האלו. לא אתן יד להרס המדינה שבה אני חי. די לכיבוש !

החלוקה הגדולה בין בני האדם היא בין אלה האומרים 'כן' לאלה האומרים 'לא'. אשרי האומרים 'לא', כי מהם אמורה לבוא מלכות הארץ. מלכות הארץ שייכת לאלה שיש להם הכישרון להציב את ה'לא' בשרות ה'כן', או לאלה שהגו איזה 'לא' והם ממהרים לבטל אותו כדי לכונן איזה 'כן'.

ז'וז'ה סאראמאגו – המצור על ליסבון


דף הבית | מכתב הלוחמים | התנועה | חדשות | החותמים | תומכים | מהעתונות | מאמרים | שאלות ותשובות | הצטרפות | תרומות
כל הזכויות שמורות 2003