> To the English edition
 
אומץ לסרב > רשימת החותמים > מאמר
מאמר מאת ישי רוזן-צבי
 
 

הרבה כבר נכתב על המצב הנוכחי, אבל אחד ההיבטים שנשכחו, שלא בצדק, הוא עד כמה יעיל הוא המצב עבור אנשי החינוך, ובייחוד מורי ההיסטוריה. אותם מורים קשי יום, אשר עמלים בכל פעם מחדש בבתי הספר לתאר את מאורעות העבר באופן צבעוני ומעניין, להעביר את מורכבותם של האירועים בלי להטביע את התלמידים בשלל פרטים. הנה זכיתם ונתגלגלה לידכם הזדמנות פז להראות דינמיקה היסטורית נדירה בעת התרחשותה ממש. הרי, מן הסתם, לא פעם כאשר לימדתם על אירועים איומים מן העבר, על רגעים שפלים במיוחד אליהם הגיעה האנושות, על תרבויות שהסתאבו ועשו מעשים שהאוזן מתקשה לקלוט, שאלו אתכם התלמידים: אבל איך נתנו לכך האנשים להתרחש? הרי הם היו בני אדם כמוני וכמוך, איך הם לא קמו וצעקו? איך לא התקוממו? מה, באמת כולם איבדו כך צלם אנוש? ואתם, לוקחים נשימה עמוקה, מבקשים להסביר את הפער הגדול בין החכמה שלאחר מעשה, שבה הכל בהיר וחד, ובין הטשטוש שבזמן אמת, שבו הכל מורכב יותר, איטי יותר. המניפולציות, הפחדים, הרצון שלא לדעת, ההתכנסות לתוך הבתים, השכחה. אכן, קשה כל כך לעמוד מול שאלה קולעת וחדה כל כך.

 

אך לא עוד. לא תצטרכו לעמול שוב על הסברים מפולפלים וצבעוניים, לשחזר דוגמאות היסטוריות מן העבר הרחוק, כי הנה נקרתה לידכם דוגמא מופלאה, נגישה ומוכרת. הנה, כך תוכלו לומר לתלמידים המוטרדים, תסתכלו מסביב, תראו מה מתרחש בימים אלה ממש, לא בארצות נידחות ואקזוטיות, אלא פה, אצלנו. מעתה תוכלו לספר איך מדינה נאורה ומתקדמת הידרדרה לשלטון אפרטהייד מן השפלים ביותר, איך הותר דמם של מיליוני אנשים, איך צבא חכם ומוסרי הרעיב ועינה עם שלם, אנשים, נשים וטף, ואיך שתקו האזרחים הטובים כמו דגים. לא משום שהם רעים, חלילה, פשוט משום שכבר נמאס, שאין ברירה, שברק הסכים לתת להם הכל, שממילא אין אלטרנטיבה, שגם אנגליה וצרפת לא נהגו אחרת, ושבכלל גם ככה יש לנו מספיק צרות, הברז התקלקל והמיגרנות חזרו.

אבל אל תקפצו, זה רק יבלבל את הילדים, נסו לתאר את התהליך לאט, שלב אחר שלב. בתחילה ספרו כיצד התרגל העם הנאור למציאות של אנשים שאינם ממש אנשים, בני אדם שחיים רק כמה עשרות קילומטרים מכאן, אבל הם שונים. אנשים נעדרי אזרחות, משוללי כל זכויות. אל תתפתו לסיפורי זוועה, (הם עלולים לא להאמין לכם), אדרבא, השתדלו לתאר את הבנאלי, כיצד התמסד לו שלטון אפרטהייד, איך הוא הונצח בחוקים, אושר בבתי משפט. ספרו כיצד הפך למציאות חיים רגילה לגמרי. איך לאט לאט התייצב לו גבול תודעתי בלתי עביר בין שני עולמות, מן הצד האחד מדינת חוק נאורה, פיקוח וביקורת ובג"צ, ומן הצד האחר עולם נטול חוק, נטול כל זכויות, שבו הכל מותר. איך אבד כל קשר בין ערכם של חיים בצד אחד של הגבול התודעתי ובצדו האחר.

 

המשיכו וספרו - אבל בלא לפרט יותר מדי, כדי לא להפחיד חלילה את הילדים הרכים - כיצד התרגלו האנשים הנאורים ללכת פעם בשנה, רק לכמה שבועות, לתַחזק את הכיבוש. כיצד יצאו אנשים ממקומות עבודתם, מן המשרד והשדה והכיתה, עם הרבה ערכים של חברות, גאוות יחידה ומוסריות צרופה, ועם רובה ביד, ל'שם'. כיצד עמדו האנשים הטובים במחסומים, כיצד כפו עוצר, עשו חיפושים, כיצד למדו שאך טבעי הדבר שבני האדם ששם, בצד השני, עומדים שעות בכל יום, בוקר וערב, במחסום, רק כדי להביא (אולי) לחם הביתה, וששם, ראו זה פלא, ניתן להיכנס לכל בית, לעכב כל אדם. כיצד הפכו האנשים ששם לחסרי זהות, לגוש חסר פנים.

 

אבל אל תכנסו לכל הפרטים, חוסו על הילדים, אל תתיימרו לסכם שלושים וחמש שנים איומות כאלה. רק נסו להעביר להם, בחטף, כיצד נראית שגרת חיים מן הצד האחר של המחסום. ספרו רק בקווים כללים על כיבוש שהופך להרגל, על הרגל שהופך לטבע. אולי בעצם תספרו רק על השלב שבו החלו ה'הם' להתקומם, וכיצד 'טיפלו' בהם החברה הטובים, ספרו מעט על אוסלו, על החלומות הגדולים, אולי תדלגו מיד לרצח של ראש ממשלה שביקש לעשות שלום, או להשתפנותו של האחֵר בדרך. אולי מוטב שתעברו מיד לספר איך השליט עליו העם הזה איש תאב מלחמה, חרד שלום, וכיצד הצליח הוא בתבונה ובנחישות לרסק כל אפשרות להסכם כלשהו, לנטרל או פשוט להשמיד את כל מי שניתן היה לדבר עמו. 

 

ספרו על הטרור, על הפחד המצמית ששלט ברחובות תל אביב וירושלים, על החשש להסתובב בקניונים, אבל גם על הדרך בה סחרו בהם הפוליטיקאים והשתמשו בהם הגנרלים כדי להנציח את המצב, כדי להסלימו, איך חיכו לפיגוע הבא כדי להחריב עוד כפר, להנציח את האומללות ההשפלה והסבל, ולהבטיח שמצב זה לא ייגמר.

 

ספרו על הדרך בה, לאט לאט, התפתחה לה פוליטיקה נעדרת כל רסן, נטולת מעצורים. כיצד התמסדה מציאות של סגרים וחיסולים. כיצד נוצר טרור מדינתי. כיצד הפכה מציאות שבה מאות אלפי בני אדם, סגורים בבתיהם, ימים, שבועות חודשים, בלא כל יכולת לבקר, לקנות, לשחק, להרוויח כמה פרוטות, למציאות חיים נורמלית לחלוטין, לחצי כותרת בעמוד הפנימי ("הסגר נמשך") שנעלמה גם היא עם הזמן וההרגל. נסו לתאר מציאות חיים שבה הכל הופך להפקר. שבה ניתן להחרים כל בית, לעצור כל אדם, לאסור תנועה בכל רגע לכל זמן, לגזור כל גזירה באין מפריע. ספרו (אבל אנא בלי שמות) כיצד התרגלו החברה הטובים,  לעקור פרדסים, לשבור קירות, להחריב בתים, לירות במפרי עוצר, להפציץ כיכרות הומי אדם, בלי לחשוב פעמיים, בלי לחשוב בכלל. נסו להסביר שאין מדובר ביוצאי דופן, בחבורת סדיסטים, אלא בחברה על הכיפק, עורכי דין, רואי חשבון, (אבל אל תגידו בבקשה "אבא שלכם, אחיכם הגדול").

 

אל תדלגו גם על ההקשרים הפוליטיים והאזרחיים, הם הכרחיים כדי לאפשר לתלמידים להבין כיצד זה התרחש. ספרו איך יישרה מערכת המשפט קו. איך קיבלו כל הפעולות הכשרים מהודרים, איך התייצב לו היועץ המשפטי בראש החברה הטובים במחסום. ספרו על האיומים בחקירות, על סעיפי ההמרדה וההסתה, כלפי כל מי שהעז לצאת נגד החברה הטובים. ספרו על שתיקת התקשורת. איך גס ליבם של האנשים בתיאורים ובמראות מ'שם', עד שפשוט הפסיקו להראות להם. נסו להעביר לילדים עד כמה קל להעלים את הייאוש, העוני, הרעב, האומללות, החורבן, ולהשאיר אותם מעבר למחסום, (אל תשכחו לתאר כיצד הוקעו ותוארו כבוגדים מספר עיתונאים קטן שהתעקש להמשיך ולתאר בכל זאת מה מתרחש 'שם'). תגידו משהו גם על הטלוויזיה, (זה תמיד מעניין). ספרו איך ככל שהוחמר המצב ורבו הגוויות פרח לו האסקפיזם, איך נוספו עוד שעשועונים, הצחקות, שירה בציבור. 

אבל בעיקר ספרו על ההרגל. איך הריגה של ארבע עשר אנשים, (אם אינכם חוששים, תוכלו להוסיף כי ארבעה מתוכם ילדים, אבל אל תכנסו לפרטים), חפים מכל פשע, באמצע יום אביבי בכיכר אחת בעזה, הפסיקה לעניין את אף אחד, שהיא לא גררה יותר מאשר חצי תירוץ מפוהק של דובר צה"ל. ספרו על גסות הלב למראה משפחות מתייפחות למרגלות חורבות בתיהם, האטימות, הניוון, לא מתוך רוע, לא מתוך זדון, פשוט מתוך הרגל. 

 

ספרו, אל תשתקו, כדי שיבינו הם, כדי שנבין אנחנו, איך קרה כדבר הזה.


ישי רוזן-צבי


דף הבית | מכתב הלוחמים | התנועה | חדשות | החותמים | תומכים | מהעתונות | מאמרים | שאלות ותשובות | הצטרפות | תרומות
כל הזכויות שמורות 2003