> To the English edition
 
אומץ לסרב > רשימת החותמים > מאמר
מאמר מאת יובל בן-ארי
 
 

 השקר מלמעלה הוא מציץ ויורד ויורד ויורד        

 

סוף הקיץ של 1982, המצור על ביירות, ערפעת עזב לטונים יחד עם רבים מאנשיו, ואנחנו צוות באמצע מסלול, כמעט שנה וחצי בצבא , מתכוננים לכניסה לביירות. בצה"ל חוששים מהלחימה בתוך שטחי המחנות המקיפים את ביירות, ההומניות המלווה את צה"ל ומושרשת בו ובתרבות הלחימה שלו (כך נאמר לנו) יכולה לתבוע קורבנות רבים בשורותינו, הפלנגות הנוצריות נדרשות לבצע את חלקן ולהיכנס לסאברה ושתילה.

בערב לפני , מוטל עלינו  לאבטח את החפ"ק של המבצע, המתמקם על גג הצופה אל המחנות, במגרש החניה למטה, מתארגנים לוחמי הפלנגות מצוידים במיטב הציוד והנשק הישראלי.

חילקנו את השמירה למקטעים של שעתים, אני איפה שהוא באמצע הלילה אולי כבר לפנות בוקר, שוכב בפינה הצפון מזרחית של הגג, צופה על המתרחש, הלילה מואר בפצצות תאורה שצה"ל מספק, כדי שהפלנגות יוכלו לבצע את המשימה ( לעשות את העבודה ,כמו שאומרים אצלנו). על הגג נמצאים קצינים רבים ביניהם מפקד הפלנגות והקצח"ר עמוס ירון. כל הלילה נשמעות יריות, צרורות של נותבים מנשק קל ומקלעים ניתזים לחשכה והרבה רעש בקשר, בערבית, אני מתרשם שהפעולה מתבצעת היטב ממה שאני שומע סביבי.

למחרת אנחנו כבר בתוך ביירות אולם רק בצהרים מתחילות להגיע השמועות על שהתרחש, לתמונות לוקח עוד יום יומיים וסדק ראשון נפער בתוך כל השקר הזה.

בהמשך, אולי למחרת ,מלווים במשת"פ ואיש שב"כ יוצאים בשני ג'יפים לאסוף חשודים (לחברות באש"ף) באיזה שכונה, מעמידים את כל הגברים בשורה, המשת"פ עם שק על הראש וחורים לעיניים , מצביע על אחד הגברים,  הוא נכפת בידיו ומועמס על אחד הג'יפים. ממשיכים למלון בפתח הנמל, מהצד השני של הכביש מתמקמים השב"כניקים ואנחנו מאבטחים אותם, הם בקומות העליונות ואנחנו למטה שומרים על הכניסה. לפנות ערב אני עולה לקומה השניה, באחד החדרים אני רואה את הבחור מהבוקר, כפות על בירכיו פניו מפוצצות ממכות והוא ממרר בבכי, לרגע הפסקתי לנשום, מילאתי כוס מים ופניתי לעברו אולם יד של שב"כניק העיפה את הכוס מידי, מים נשפכו, צעקות נצעקו, דחיפות נדחפו ואם אינני טועה נשק נדרך ע"י אחד מחברי שנזדעק מלמטה. בשיחה שלאחר מכן נאמר לנו ע"י פילוסוף השב"כ, שבכדי לקיים חברה חופשית  ודמוקרטית מוטל על קבוצת אנשים מסוימת (השב"כ) לבצע דברים מסיומים באזור הדמדומים ולשמש כחיץ בינינו, עולם האור והחופש ובינם ,עולם החושך, הבערות והאלימות.

בהמשך ראיתי את "החיץ" הזה דורך לזקן בן 70 היושב ישיבה מזרחית על שתי ברכיו בכדי לברר האם השמועה על כך שבשנות העשרים הוא השתתף בטבח יהודים וגרושם, נכונה. אנחנו אבטחנו אותו באותה השעה.

ועוד סדק נפער בתוך השקר הזה.

 

בסתיו של 1989 נקראתי למילואים , נאמר לנו שהוחלט להכניס את היחידות המיוחדות לשטחים, אחרי חמש שנות מילואים זו הפעם הראשונה ועוד לעזה.

התארגנו בכניסה למחנה הפליטים, בשכונה הנקראת "שבורה" ונכנסנו רגלית לסיור מכין, זה היה אחה"צ ואף אחד לא הכין אותנו לקראת מה אנחנו הולכים, הלכנו במבנה, לא צוותים אורגנים, חלק מפלוגה, אנחנו הצעירים בני 28 והמבוגרים 31 . שריקות החלו להישמע וכמו לפי סימן חטפנו מטר אבנים מטורף, הגבנו בהסתערות אבל פגשנו את הרוח והאבנים נופלות מהשמים כמו גשם. מרדף אחרי ילדים במקום הבנוי בצפיפות הגדולה בעולם, קללות ושריקות ליוו אותנו אל מחוץ למחנה.

לקראת הסיור בערב כבר אבזרתי  את הנשק בציין לייזר ומילאתי מחסניות בכדורי פלסטיק, זה נהיה אישי.

למחרת בסיור מפקדים למציאת עמדות הסתתרות נזרקו על הנ"נ בלוקים אבנים וסלעים ונשברו על רשת הברזל שהגנה על תא הנהג, נהגתי כמו משוגע מאיים לדרוס כל מי שאיננו זריז מספיק בשביל לפנות את הרחובות המזוהמים, זה נהיה עוד יותר אישי.

לא חשבתי שאני מגן על מישהו או מונע משהו בהימצאות שלי כאן, ידעתי שלא. בבוקר היו הצעירים המקומיים נוסעים לעבוד בתל אביב, לשטוף כלים במסעדות, לעבוד בבניין או בכל עבודה אחרת שיהודים לא עושים ובערב הם חזרו בשביל לזרוק עלינו אבנים, לקלל ולפרוק את כל מנת ההשפלות שחוו במשך היום. המושג "להגן על הבית" היה קצת מבלבל, אחרי הכל אנחנו היינו בבית שלהם.

ושוב השקר הזה.

באותם שבועיים עברתי מספר מצבים נפשיים של כהות חושים אשר אפשרו לי להבין מהתנסות אישית באיזה מהירות ניתן לעבור למצב של עיוורון לסבלו של האחר, גם אם אינך עושה שום דבר חריג, פשוט מעצם הימצאותך "בחושך" ובתחושת האיום הפחד והמחנק הסובבים אותך. מקרה אחד לדוגמא: ניר אחד מהחברה היותר עדינים החל לזרוק חזיזים מנ"נ נוסע, סתם כך להבהיל מעט את העוברים ושבים, חזיז אחד התגלגל מתחת לכיסאו של זקן שישב ועישן נרגילה בפתח חנות, החזיז התפוצץ, הזקן ניבהל קם נפל והפיל את הנרגילה שנשברה על הרצפה, ואנחנו? אנחנו צחקנו בנ"נ המתרחק משם.

באותה תקופה הייתי סטודנט בירושלים הסמסטר רק התחיל,הסתיו עמד להיגמר ואהבה חדשה החלה להתרקם וכל רצוני היה שיגמרו השבועיים המזוינים האלו, שנאתי את שמיר והממשלה ששלחה אותי לכאן, והערבים? הם לא ממש קיבלו את פני בהכנסת האורחים המזרחית המפורסמת, התפלאתי הרי אני כבר ממזמן הפכתי לשמאלני ורק מתוך מחויבות, לחברים ולדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אני נימצא כאן, אז שיגידו תודה שזה אנחנו אלה "שעושים את העבודה" "יפי הנפש והבלורית", "מלח הארץ" ולא איזה ברברים סדירים מהגדודים.   

בשנים הבאות יוצא לי עוד מספר פעמים להגיע לשטחים (עושה הכל בשביל להשתחרר, למרות שאני יודע שזה פוגע בסבב היציאות של כולם), בעיקר לעזה, חאן יונס ורפיח. רובנו מבינים את האבסורד, משתדלים לעשות את המינימום ולצאת את המקסימום. יוצאים לסיורים של "נוכחות" בפרדסים בלילה ומנסים לא להיחשף בעמדות ההסתתרות במרכזי השכונות ומול המסגדים. המטרה לזהות חמושים ו"ליירט" אותם בהמצאות משמר הגבול או מסתרעבים, כמה אנשים? כמה ציוד? וכמה כסף בשביל לתפוס מישהו עם רובה או אקדח עושה אבו עלי ברחוב שלהם , הפעילות הזאת נקראת " פעילות מונעת הרתעתית".

על "הבית" אנחנו יודעים שאנחנו לא שומרים, אנחנו מנסים לשמור על התחת שלנו, בלי להסתבך לא עם הצבא ולא עם המקומיים, אנחנו בסך הכל מילואימניקים,החוליה בשרשרת של העם היהודי והמפעל הציוני, חיילים בשורה בשם הדמוקרטיה, המיתוסים שגדלנו עליהם ונאמנות החברתית.

1995 חצי שנה לפני רצח רבין, אנחנו נקראים למילואים בשומרון, פעמי השלום נשמעים, אני מודאג ממילוי חלקם של המתנחלים בדמוקרטיה הישראלית ולכן יוצא ללא התלבטויות רבות למילוי חלקי בדמוקרטיה הישראלית. בלילה האחרון יוצאים להטריד איזה דוד של איזה מבוקש, יוצאים בערך עשרה אנשים, הולכים במבנה לילה, השעה קרובה לחצות, צועדים על הכביש בדרך אל הכפר, אני הולך מצד ימין ראשון בטור, אני אוהב את התחושה הזאת, אפוד ונשק, הלילה השקט,כל החושים הפתוחים נותנים תחושה של עוצמה, אנחנו נעים בשקט, פנס בודד מאיר את הרחוב הנטוש, אני מרגיש טוב איזה סוג של התרוממות רוח, אדרנלין זורם ממש כמו במשחקי הילדות "פלישה למדורה" או דגלים שההינו משחקים בילדותנו בקיבוץ. אנחנו מגיעים אל הבית, הבית ממוקם על גבעה קטנה מוקפת במטע זיתים, המפקד מסמן לי ולעוד שלושה לאבטח את פינות הבית ולתצפת גם על החלונות כדי למנוע ברחנים , אני מנצל את ההזדמנות לבהות לתוך האפלה להתפעל מהלילה היפה שנפל בחלקנו.

דופקים על הדלת, לא עם פרקי האצבעות אלה עם כף יד פתוחה, "היפתח אל באב" נשמעת הקריאה, בבית רעשים של אנשים מתעוררים, הדלת נפתחת וראש המשפחה מתבקש בנימוס לצאת החוצה עם כל יושבי הבית, חיפוש קצר ומנומס אפילו מתנצלים, בצד, אני מנהל שיחה עם חבר על עבודה, הנשקים עדין מכוונים בכדי למנוע הפתעות אבל כולנו כבר רפויים, עומדים להיפרד כאשר ילד בן שמונה בערך מתחיל לבכות, אמא שלו מנסה להסותו בנזיפה, ממה יש לו לפחד אני חושב, כאשר עשרה חיילים חמושים באמצע הלילה מקיפים את משפחתך, בשערה משערות ראשך לא ניגע, אנחנו צבא הומני כולנו כאן "מלח הארץ" והכן שום דבר נורא לא קרה, מלבד הפחד וחוסר האונים, אבל הפחד כידוע, הוא האימא והאבא של השנאה ואנחנו צרבנו אותו במוחו של ילד הזה באותו לילה ובמוחם של רבים אחרים, בלילות אחרים .

ולכן המשפט "הזורעים את הדמעה את השנאה יקצורו" יכול להחליף את המשפט "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו".

יומיים לאחר מכן, מצאתי עצמי תקוע בצומת רעננה, בפקק תנועה אלים שנוצר עכב פעולות המחאה של תנועת "זו ארצנו" למהלכיה של ממשלת רבין, בטענה המוזרה שהיא "ממשלה לא לגיטימית". הבנתי שאת שגזרתי על עצמי לעשות בשם הדמוקרטיה (עשר שנים של שרות, סדיר ומילואים, בלבנון ובשטחים) לא נגזר בצד השני של המתרס הפוליטי והערכי, הקריאה לדמוקרטיה רק ליהודים (תחילה לכל היהודים, אבל בהמשך כמובן רק לדתיים ואולי רק לדתיים מסוימים כאלה שהרב מחליט בשבילם ואולי רק לגברים או רק לתושבי השטחים?) כמוה כקריאה לדמוקרטיה אבל דיקטטורית , ושוב הסדק הזה ושוב השקר הנגלה.

כשהבלתי נמנע היגיע ורבין נרצח, ידעתי שאני במשחק הזה לא משחק יותר, הערכים בהם אני מאמין לא מוכנים יותר לפרשניות דחוקות "ואהבת לרעך כמוך, אל תעשה לחברך את ששנו עליך, את שתבקש לעצמך הענק לרעך וכו'" זו כל התורה על רגל אחת. ויש לקימה כפשוטה!!! בין אדם לאדם ובין עם לעם.

הבנתי שהימין לא מאמין ולא מבין את הדמוקרטיה כפשוטה וכמה עוד אפשר לנסות לשחק כדור סל עם אדם שאומר שהוא רוצה לשחק אבל משתמש בחוקים של כדור רגל, אפשר ללכת איתו מכות או פשוט לשבת בצד ולתת לו להבין  שבלי חוקי משחק ברורים, המקובלים על כל הצדדים "דמוקרטיה ", לא ניתן להמשיך לשחק.

משנת 1996 אינני עושה יותר מילואים בשטחים והשתדלתי מאוד לא לעשות מילואים בכלל.

לאחרונה שוחררתי לאחר כבוד משרות מילואים בצה"ל ואפילו קיבלתי מכתב תודה על תרומתי לביטחון המדינה, הלוואי ויכולתי להאמין שזה נכון.

 במהלך שירותי הצבאי פגשתי בעצמי מקומות שהיום אני יודע, כי הייתי מסוגל לעשות הכל, בתמיכה חברתית ומתוך שכנוע עצמי שאין ברירה והצדק כולו שלנו, הייתי מסוגל לעשות הכל כולל דברים שאין מחילה ואין סליחה עליהם.

ביום השואה האחרון כבר עמדתי לזכר הקורבנות, הרוצחים, האנשים הצעירים שעומדים במחסומים ואלו שמתפוצצים וכל הרע שמתבצע ע"י אנשים רגילים. בדיוק כמוני.

 

יובל בן ארי

יוני  2003

 


דף הבית | מכתב הלוחמים | התנועה | חדשות | החותמים | תומכים | מהעתונות | מאמרים | שאלות ותשובות | הצטרפות | תרומות
כל הזכויות שמורות 2003