> To the English edition
 
אומץ לסרב > רשימת החותמים > מאמר
מאמר מאת שחר דולב
 
 
שחר דולב

סתם יום של חול בשטחים

פעם בכמה חודשים קורה ששוטר עוצר אותי כדי להציג רישיונות. קורה. למרות שאין לי מה להסתיר, עולה בתוכי איזה זעם כבוש: אין לו מה לעשות, לשוטר, שהוא ניטפל כך לעוברי אורח. אצלי, כל דקת נסיעה ספורה, ולכן כשהוא עוצר אותי אני תמיד בדיוק מאד ממהר להגיע למקום כזה או אחר. ולמרות שאני יודע שהעניין בסופו של דבר לטובתי, כי הרי יום אחד הוא יתפוס כך איזה גנב רכב מניאק, הזעם הוא איום. לכן אני ממש כועס כשאני נזכר במה שעשיתי בשטחים. אמנם לא יריתי בילדים ולא שברתי ידיים ורגלים, אבל הייתי חלק מחיי היום-יום של הכיבוש, חלק מכוער להפליא.

ובכן, בתור אקדמאי נאור ויפה נפש הוטל עלי לבצע "ליווי אנשי שב"כ" בשטחים. החברֵה שם יודעים בדיוק מה הם צריכים לתפקיד הזה ולכן אקדמאים בעלי נתונים גבוהים מוצאים את עצמם מבלים מדי פעם כשומרי הראש של חוקרי השב"כ. זה תפקיד בעייתי ולכן לוקחים אליו קצינים שקטים ואחראיים שלא יעשו בעיות.

לכאורה, התפקיד הוא פשוט: יוצאים הקצין והחוקר בג'יפ לאחד הכפרים, נעמדים בצומת מרכזית נאמר, בכניסה לכפר, וממתינים. כל אדם שעובר – למשל בדרך חזרה מהעבודה – מעוכב לבדיקת תעודת הזהות ולאחר מכן לשיחה ידידותית עם החוקר: שלום, מה שלומך? מאיזו משפחה אתה? אה, מכיר את זה וזה? מה שלומו הוא, שמעתי שהוא עומד להתחתן? וכו'. אכן, שיחת רעים. וכל אותו הזמן אני עומד בצד במדים ועם נשק כדי "להסביר" לבחור שכדאי לו להיות נחמד ולענות בנימוס על כל השאלות. ואם פתאום עוברת מכונית, היא מעוכבת עד שהחוקר יסיים את שיחת הרעים, ויתחיל את אותו התהליך עם כל אחד מיושבי המכונית. ואם מגיעות מספר מכוניות, אז שכולם יחכו. זה לא מנומס להפריע באמצע שיחה ידידותית.

במקרים מסוימים מתגלה פריט מידע מעניין, למשל שהבחור ביקש אישור יציאה לחו"ל כדי לבקר את משפחתו בירדן (פליטים, אתם יודעים). אזי רושם החוקר לבחור "זימון" למתקן השב"כ הקרוב למקום מגוריו כדי שיוכלו ללבן את הסוגיה בנחת. כך מוצא עצמו הבחור נאלץ להגיע למתקן צבאי, לעבור חיפוש משפיל (אותו מבצעים אנחנו, הקצינים האחראיים), לצורך שיחה נוספת עם החוקר. שם, מן הסתם, יובהר לו שכדי "לזרז" את הטיפול בבקשתו הוא מתבקש לספק מידע (קרי, לבגוד בעמו) על המתרחש בכפרו. ומה אם המסכן מתרחק מכל התארגנות חתרנית כמו מאש? אזי נגזר עליו להמתין לאישור המיוחל עד שיואיל בטובו וירחרח מסביב ויעדכן את ידידו הישראלי.

אכן, לא הרגתי, לא שברתי, לא חיפשתי ולא עצרתי. אבל כשאני מדמיין לעצמי איך הייתי אני מרגיש אילו בדרכי לעבודה היה איזה שוטר פלסטיני חמוש עוצר אותי ומתחיל לשאול שאלות מעצבנות, אני רק מתחיל להבין עד כמה הכיבוש הוא לא מוסרי, ועד כמה אנחנו, במו ידינו, דוחפים את האנשים האלה אל פעילות הטרור. הרי לא יעלה על הדעת ששוטרים ישראליים יָתנו שירותים מוניציפליים או ממלכתיים באספקת מידע כזה או אחר, יש חוקים נגד דברים כאלו. אבל לפלסטינים בשטחים אין זכויות ואין חוקים שיגנו עליהם.

לסיום, תארו לעצמכם מה היה קורה אם שוטר פלסטיני היה מנסה לעצור מתנחל ולתשאל אותו על מעשיו. ואם הוא צריך, למשל, אישור עוסק מורשה לחברה החדשה שהוא פתח, יואיל ויספק מידע על החבורה שמשוטטת ברחבי השטחים ויורה בפלסטינים. הרי אין צורך בדמיון עשיר – לא אחת הצהירו המתנחלים בדיוק מה יעשו במקרה כזה: הם יירו בשוטרים. כשפלסטינים עושים דברים כאלו, אם אני לא טועה, אנחנו קוראים לזה "אירוע טרור".


דף הבית | מכתב הלוחמים | התנועה | חדשות | החותמים | תומכים | מהעתונות | מאמרים | שאלות ותשובות | הצטרפות | תרומות
כל הזכויות שמורות 2003