> To the English edition
 
אומץ לסרב > רשימת החותמים > מאמר
מאמר מאת עומר כהן
 
 
עומר כהן

לקח לי זמן לכתוב את המאמר הבא. חלקי בתנועת "אומץ לסרב" מאז שהצטרפתי אליה, נראה לי תמיד "חיצוני" ולא ממש שייך. בכל זאת, אני לא יכול ל"התהדר" בחוויות של מאסר בכלא צבאי. למזלי עוד לא הייתי בכלא. מאז שהשתחררתי נקראתי פעם אחת בלבד לשירות בשטחים, במרץ האחרון (2003), ולמזלי הרב היה לי כרטיס טיסה לחו"ל בדיוק באותה תקופה, כך שוויתרו לי על השירות הזה. גם כן למזלי, עדיין לא קיבלתי צו מילואים נוסף (יש לי הרגשה שלאחר פרסום המאמר אני אקבל צו...).

למרות זאת, החלטתי לכתוב. רציתי לשתף את ציבור ה"מתלבטים", וגם אנשים אחרים, בהתלבטויות שלי לקראת הסירוב. עד לפני חצי שנה לא תמכתי בסרבנות. אמנם מאז פרסום "מכתב הלוחמים" הרגשתי צביטה קטנה בלב שאמרה לי "זאת הדרך היחידה", אבל למרות זאת היה לי קשה, כאחד שגדל על ברכי הציונות ועל הרעיון ש"שירות בצבא הוא ערך עליון", להגיד שאני, בן של סא"ל בצבא ובן-זוג של רס"ן בצבא, לא מסכים לשרת בשטחים. מייד עלו ביני לבין עצמי וביני לבין חברים ומשפחה הטיעונים המוכרים: "ואם חיילים מתנחלים יסרבו לפנות מתנחלים מה תגיד?", ו – "דווקא בגלל זה צריך לשרת בשטחים כדי שיהיו שם 'אנשים טובים' כמוך" וכו'... הרבה זמן התלבטתי והיה לי קשה להחליט. הטיסה לחו"ל במרץ "נתנה לי הארכה" עד לצו מילואים הבא, והפתרון הנוח מבחינתי היה לחכות לצו הבא, ללכת למילואים ו"ברגע הראשון שיבקשו ממני לעשות משהו שנוגד את מצפוני – לסרב". וזאת האסטרטגיה שהלכתי עליה.

לקראת הקיץ (אני לא זוכר בדיוק את התאריך) הזמין אותי חבר שיש לו מנוי לסינמטק, ללכת איתו ל"פסטיבל סרטים פלסטינים". בהתחלה לא ממש התלהבתי ("עוד 'ג'נין, ג'נין'?") אבל לבסוף הסכמתי, ולו רק בשל הסקרנות. הסרט הראשון לא הלהיב אותי במיוחד. הוא היה על מישהי שהולכת בעקבות חייו של אביה, שהיה מחבל בשנות ה- 70, ונהרג. הסרט השני, כמה שהיה פשוט ולא דרמטי במיוחד, דווקא הוא גרם לי להבין את עוולות הכיבוש, ואת העובדה שאני לא יכול ולא מוכן לקחת חלק בזה. הסרט צולם בתוך מספרת גברים בבית-לחם. משהו כמו "יום במספרה", סרט שיכול בקלות להיות מוקרן בערוץ 2 כחלק מז'אנר ה"ריאלטי טי.וי". לכאורה סרט "פרווה" – אין דם, אין הרוגים, אין ישראלים, ואפילו אין צבא. רק ספרים ואנשים שבאים להסתפר. במבט ראשון הוא נראה נורא משעמם, ממה שנראה על המסך, הסרט יכול היה להיות מצולם באיזו מספרה בניו-יורק או בתל-אביב, בלי שהייתי שם לב. מה שזעזע אותי לא היה לראות ילדים פלסטינים נהרגים או איזה "חיסול ממוקד" שלא היה כל-כך ממוקד, אלא דווקא לשמוע על חיי היום-יום בבית-לחם, העיר הפלסטינית הנחשבת ל"שקטה ביותר" ושבה החיים הם ה"נורמליים ביותר" ביחס לערים אחרות בשטחים. הסרט גרם לי להרגיש מה זה להיות פלסטיני, מה שאלפי כתבות, מאמרים וסיפורים לא הצליחו לעשות. הוא גרם לי להרגיש כמה החיים של 3.5 מיליון פלסטינים הם לא חיים "נורמליים"-  איך פלסטיני "מן השורה" אינו יכול לקום בבוקר, כמו שאני קם בתל-אביב, ולהחליט: "היום אני נוסע לחברון" או "היום אני נוסע לכפר הסמוך" או אפילו "היום אני יוצא מהבית". איך פלסטיני "מהשורה" קם בבהלה באמצע הלילה כי המקרר שלו עושה רעשים שמזכירים לו רעש של יריות, אשר מייד יוצר אצלו טראומה, איך פלסטיני "מהשורה" לא יכול ללכת לסרט, לתיאטרון או סתם למועדון לילה, כי פשוט אין דבר כזה. איך פלסטיני "מהשורה" אף-פעם לא לקח את הילדים שלו לים, או לבקר בירושלים, או סתם לטייל בהרי יהודה ושומרון. איך לפלסטיני "מהשורה" שגרת החיים היא מחסומים, חיילים, עוצרים, סגרים, יריות, אבטלה, ושעמום. איך הילד של אותו פלסטיני איננו מכיר לונה-פארק, חוף-ים, שמורות טבע, או מתנ"ס, וכל מה שהוא מכיר זה ארגוני טרור וחיילי צה"ל.

התושבים שבאו להסתפר במספרה לא קיללו את צה"ל או את ישראל, לא אמרו שהם שונאים אותנו או את המתנחלים. הם רק שאלו "מתי החיים שלהם יחזרו להיות נורמליים?". חלקם התלבטו במהלך הסרט אם להגר לארה"ב, כמו שעשו קרובי משפחה שלהם.

יצאתי מהסרט בידיעה ברורה שאני לא מוכן לקחת חלק בשיבוש חייהם של 3.5 מיליון אנשים. התחלתי לחשוב עליי, על חבר שלי, על המשפחה שלי, בתנאים האלה ובשגרת החיים הזאת. מה שאני לא מאחל לעצמי, אני בטח שלא מאחל או יעשה לאחרים.

נכון, יש טרור וצריך להילחם בו. אבל בין זה לבין הפיכת חייהם של 3.5 מיליון אנשים לחיי גיהינום, אין דבר וחצי דבר. הכעס והתסכול שחשים הפלסטינים וודאי שלא יהפכו אותם ל"אוהבי ישראל" ויעודדו אותם לזנוח את הטרור. ישראל לא נמצאת בסכנה קיומית, המלחמה המתרחשת היום איננה מלחמת קיום, כמו מלחמות אחרות בהיסטוריה של המדינה. זוהי מלחמה שמטרתה לחזק את ההתיישבות בשטחים ולמרר את חיי הפלסטינים (במחשבה מעוותת שזה יגרום לכך שהם "יזנחו את דרך הטרור"). אני החלטתי שבמלחמה הזאת אני לא מוכן לקחת חלק.

     הייתי לפני כמה שבועות בכנס בנושא סרבנות שנערך באוניברסיטת תל-אביב. למרות שכל הדוברים (למעט תא"ל יפתח ספקטור) התנגדו לסרבנות, מאוד התרגשתי מדבריו של פרופ' אבי רביצקי. רביצקי אמר שהוגים גדולים וחשובים בהיסטוריה תמכו בסירוב מטעמי מצפון, בהם סארטר בצרפת, וישעיהו ליבוביץ אצלנו, ואף אמר: "אני יכול להגיד כמעט בבטחון שנכדיהם של הסרבנים יהיו יותר גאים בהם מאשר נכדיי". למרות שרביצקי טען בסופו של דבר שהוא איננו תומך בסרבנות, דבריו חיזקו אותי מאוד. נכון, אני מסכים שבאופן תיאורטי סרבנות איננה לגיטימית. אם הייתי גר בשוויץ או בדנמרק הייתי מתנגד לסרבנות בכל תוקף. אבל במצבים בהם מדינה  כובשת במשך עשרות שנים עם אחר ושוללת ממנו את כל הזכויות הפוליטיות והאזרחיות שלו, כל דבר אשר איננו פוגע פיזית באנשים, ואשר יעזור לסיים את הכיבוש, מוצדק . כפי שסרבנות היתה מוצדקת באלג'יריה, או בדרום אפריקה, כך היא מוצדקת היום בשטחים.

 

היום אני יכול להגיד שאני שלם, יותר מאי-פעם עם החלטתי. הבוקר נסעתי עם עוד 40 חברה' מ"אומץ" למחסום "רימונים" להפגין כנגד מחסום זה ומחסומים אחרים, וכנגד מאסרו של סמ"ר תום מהגר, על סירובו לעמוד במחסום הנ"ל. היום פעם ראשונה ראיתי נשים מבוגרות וצעירות, ילדים, גברים מבוגרים וצעירים, נאלצים לרדת ממונית, לעמוד בתור בכדי שחיילים בני 18 יבדקו את התעודות שלהם, ללכת ברגל כמאה מטר, לחצות מחסום עם חיילים וחוטי תייל, ולעלות למונית נוספת, זאת רק בכדי להגיע מהכפר שלהם לכפר השכן. חשבתי על סבתא שלי, שמתקשה ללכת מרחוב גורדון לרחוב בן-יהודה, ועל חבר שלי שמתעצל ללכת יותר מכמה מטרים וחייב למצוא תמיד את החנייה הקרובה ביותר ליעדו. למה האנשים האלה (ועוד מיליונים) צריכים לעבור מדי יום ביומו את מסע ההשפלות הזה? למה? ואני בטוח שמה שראיתי היום הוא כעין וכאפס למה שעובר על פלסטינים אחרים באזורים יותר "מסוכנים". חיילים מסכנים את חייהם בשירות מילואים שעולה לכולנו הרבה מאוד כסף כדי למרר את חייהם של עם שלם. שמישהו יסביר לי מה ההיגיון? אה, שכחתי, לא אמורים לחפש היגיון בצבא.

 

שלכם,

סרבן גאה,

סמ"ר (מיל') עומר כהן.


דף הבית | מכתב הלוחמים | התנועה | חדשות | החותמים | תומכים | מהעתונות | מאמרים | שאלות ותשובות | הצטרפות | תרומות
כל הזכויות שמורות 2003