> To the English edition
 
אומץ לסרב > רשימת החותמים > מאמר
מאמר מאת נעם שרון
 
 

 

מכתב מהכלא

 

   נתבקשתי לכתוב מכתב מהכלא וברצוני להקדישו לכל אותם סרבנים פוטנציאלים, אלו אשר חוככים בדעתם ומתלבטים האם קיים בתוכם האומץ לסרב. גם אני הייתי באותו מצב לפני זמן כה קצר והייתי רוצה לחלוק עם המתלבטים, את מערכת השיקולים אשר בסופה הבנתי בבירור שאין בפני שום ברירה אלא להיכנס לכלא בגאווה ובביטחון עצמי מלא. השכנוע שלי לא נבע במקורו מתוכי אלא – כמו כל אמת – מפי מורה דגול, ובהשפעתה של תורה גדולה. האיש אשר משנתו הבהירה לי שאדם נהיה חופשי אך ורק כאשר הוא לא מבצע מעשים שנוגדים את צו מצפונו , הוא מוהנדס (מהטמא) גנדהי, לוחם הצדק והחופש מהודו. אני משוכנע שכולכם שמעתם עליו, וחלקכם אולי ראו את הסרט. כולנו יודעים שהוא הנהיג את מאבקה של הודו לעצמאות בדרכים לא אלימות ואני מתאר לעצמי שבזה מסתיים הידע של רובנו אודותיו. אי ידיעה זו נובעת בין היתר מהעובדה שלמעשה, אף ספר, מפרי עטו וגם לא אודותיו,  אינו מתורגם לעברית. מזה זמן אני עוסק בתרגום אחד מספריו לעברית ומאמץ זה קיבל משנה תוקף בכלא. הזמן הפנוי שברשותי מאפשר לי להתמסר למעשה התרגום ואני מקווה שאף אצליח לסיים את משימתי, או לפחות, להתקדם עד השלב הסופי בכלא. בתור מעריצו של גנדהי אני מוצא זכות גדולה במעשיי ורואה חשיבות בהבאת בשורתו למי שיהיה פתוח לקבלה.

   דבריו של גנדהי מיועדים אלה הרואים את עצמם כאנשים מוסרים ואמיצים – אבל על אמת, לא סתם. לאנשים אלו גנדהי היה קרוב לוודאי אומר: ... כולנו משוכנעים שפעולות הכפייה והאלימות של צה"ל בשטחים הוא דבר רע ומזיק, לפי כך לקחת חלק בפעילות זו משמעה לשאת באחריות על הרוע והנזק שנגרמים. זוהי אחריות שאיש מאיתנו אינו מעוניין בה. היא מנוגדת לקול הפנימי שלנו או – במילים אחרות – סותרת את צו מצפוננו. מהרגע שהבנו זאת, הדבר היחיד שיכול לגרום לאדם לפעול בניגוד להוראות מצפונו הוא הפחד. פחדנות היא, אולי, התכונה הרעה ביותר שאדם יכול להכיל בקרבו. איש פחדן אינו יכול להיות מוסרי. הפחדן מוצא מפלטו באלימות.  אדם הרואה עצמו כמוסרי, היראה רק מאלוהים, חייב להציב את קולו הפנימי כמפקדו העליון, ולהיות מוכן לסבול – ובמקרים מסוימים אפילו למות – לפני שהוא פועל בצורה הנוגדת את האנושיות שבו. וכך, כשאנו משוחררים מפחד, אנו מבינים שאיננו מעוניינים לשרת בשטחים, כעת נותרו בפנינו שתי אפשרויות הראשונה היא השתמטות, או עריקות, והשנייה היא סרבנות עקרונית. האופציה הראשונה היא פחדנית, כרוכה בשקרים, אנוכית ומביישת את בעליה. אין היא מתאימה הרואה עצמו מוסרי. אם כך כל מה שנותר לעשות הוא לסרב מתוך עקרון. על הסרבן להצהיר בקול רם וברור שהוא מוכן לשרת בצבא, אבל אינו מוכן לשרת בשטחים כיוון שדבר זה מנוגד לצו מצפונו, והוא מוכן לשאת בעונש הכרוך בכך. הקרבה עצמית היא תכונה נעלה (עליונה לאין-שיעור על הקרבת האחרים) ואם היא נעשית בצורה מכובדת ולמען עיקרון נעלה, אז היא משחררת ומאירה את אלה שמשתמשים בה ואת אלה שנגדם היא משומשת. הדרך האמיתית לאושר עוברת דרך מעשים כמו הליכה לכלא וספיגת הסבל וההשפלות למען האידאל...

   לסיום אוסיף שעל סמך ניסיוני, אני יכול להמליץ על הכלא כחוויה מזככת ובונה. היא מחדדת את יכולת ההבחנה בין הטוב לרע, וזה דבר גדול. עבור מי שרואה עצמו כאדם מוסרי, השואף רק לטוב, הכליאה יכולה לשמש כמנוף להתפתחות רוחנית אמיתית. אני משוכנע שמי שיבחר להיכנס לכלא צבאי מתוך סרבנות עקרונית, לעולם יזכור תקופה זו כטובה ואף חיונית לגדילתו כאדם.

   אז, שיהיה לכם בהצלחה ואל תפחדו.

 

נועם שרון,

כלא 6

                  


דף הבית | מכתב הלוחמים | התנועה | חדשות | החותמים | תומכים | מהעתונות | מאמרים | שאלות ותשובות | הצטרפות | תרומות
כל הזכויות שמורות 2003