> To the English edition
 
אומץ לסרב > רשימת החותמים > מאמר
מאמר מאת אמיר אנגל
 
 

למהותו של הסירוב הפומבי*

המוקד של מהלך הסירוב - צירוף שמי למכתב המצהיר על אי הסכמה עקרונית וחוסר שיתוף פעולה עם הכיבוש – הוא, ללא ספק, האמונה בצדקת הדרך. אני מאמין בכל ליבי שהשירות הצבאי בשטחי יהודה שומרון וחבל עזה הוא הרסני, מזיק ולכן אסור. אני מאמין שאותם אלה החושבים אחרת, אלה התובעים את ההשתתפות, אלה שבעצמם עוסקים בכיבוש טועים. זוהי, אם כן, הטענה שבלב ההחלטה לחתום את שמי ולפרסמו.

החריפים שבמבקרי היטיבו לחשוף אותה במהירות. בכך, הם טוענים, שמטתי את הקרקע מתחת למעשי והפכתי את הסרבנות וכמובן את הצבא לכלי פוליטי. הביקורת עוקבת, פחות או יותר, סביב מערכת הטיעונים הבאה: אדם נוקט עמדה, טוען שהיא נכונה, נכונה יותר מאשר זו של האחרים, ופועל בניגוד לכללים. הוא למעשה לוקח את החוק לידיים וחייב להיענש. אך חמור מכך: הוא שובר את הכללים , הוא נותן את ידו להרס המנגנון שמבטיח לו ולחברה בה הוא חי חופש והגנה. אתה, כך טענו בפני אנשים, שברת את החוק ועשית זאת באופן מוצהר ואידיאולוגי. אתה מכופף את הכללים לאידיאולוגיה שלך, לפוליטיקה ולסדר היום האישי שלך.

אני בהחלט מבין את העוצמה של הביקורת הזו. אני מבין את אלה מבין חברי שכועסים עלי כעס של ממש. אני כואב את הכעס הזה. הצעד שנקטתי מרתיע - הוא מרתיע גם אותי. רבים אומרים לי שאיני יודע איזו מעמסה הטלתי על הדמוקרטיה השברירית ומה רב הנזק שאני גורם – הם צודקים. איני יודע כיצד תשפוט ההיסטוריה אותי ואת "מכתב הלוחמים 2002", אך למזלי איש אינו יודע.

שאלו אותי שוב ושוב: מה יקרה כאשר מישהו אחר ירצה לשבור כללים מסדירים בשם רעיון מקודש אחר, האם גם אז אשמור על שלוות הרוח? נכון, אמרתי, יש קושי עם זה, והתשובה אגב, היא לא. לא אשמור על שלוות הנפש. אז מה, איך אתה מרשה לעצמך? שאלו אותי. עניתי, אני צודק הפעם, אני חייב לפעול כפי שאני פועל, הם הטועים - הם צריכים להסביר. ואם הם יצדקו כמוני, אבוי יהיה לי אם לא אצטרף. זו הרי מהותה של הפעולה. אבל המבקרים ממשיכים בשלהם: איך אתה יודע שאתה צודק? הם תובעים. איזה זכות ואיזה חוצפה נתנה לך את הכוח להחליט? ובאיזה מחיר? אתה מגדיל ועושה, טענו אלה, אתה מעיז לקבוע שהאחרים טועים? מי נתן לך את עזות המצח הזו? את הרהב, את החוצפה?

אני מבין ללבם. לימדו אותנו להיזהר מצורות מסוימות של משפטים ושל טענות. שהרי הנחת היסוד החמורה ביותר של הליברליזם היא שכל אחד רשאי לחשוב את שהוא חושב. לתוכן של טענה, של כל טענה תובטח, לפיכך, לגיטימציה מראש. למדנו שכל מי שקובע כי טענה מסוג אחד היא נכונה וטענה אחרת אינה נכונה, אינו יודע מה הוא שח. ובכל זאת, מכיוון שיש מי שמסכן את החירות הזו, עלינו להיזהר ולהקפיד. מה קורה, למשל, כאשר אדם מחליט לפעול על פי הטענות הנראות לו כנכונות? ובכן הוא יחוייב לפעול לפי כללים מסוימים, המגבילים את הפעילות שלו ומבטיחים את החופש של אלה החושבים אחרת ממנו.

כללים אלה אינם נוגעים לתוכן של הדעה, שכן הדעות, כאמור, חופשיות מכל עול. הכללים מכוונים כלפי הסגנון והמסגרת. הם מסדירים את האופן בו מותר לאדם לטעון את טענתו, ולעולם אינם טוענים לגבי תוכן אמירותיו. הם ימנעו ממנו, למשל, להכריח את האחרים להסכים או אפילו להקשיב. לא פחות מאשר חופש הדעה, נתנה לנו הדמוקרטיה את חופש ההקשבה, את הזכות לאדישות. לפיכך, אסור למשל, או לפחות לא יאה לטעון לעליונות ולוודאות. מסובך ולא מנומס לטעון טענה חד משמעית. בדמוקרטיה עלינו לשמור על רמה בריאה של ספקנות, ביקורתיות, ונכונות להכיר בטעויות. כך אנו מזהים אחד את השני במשחק הדמוקרטי: מי שאינו זהיר, מדוד ומנומס אינו משלנו. הוא אינו יודע לשחק את המשחק, ולכן במקרה הפשוט יש להתעלם ממנו ובמקרה החמור הוא ודאי מסכן אותו. לא כן?

ובכן אולי. אבל לא תמיד. השיטה הזו לזהות מי לנו ומי לצרינו אינה מספיק מדויקת. היא גסה מדי. יש קושי חמור בהסתמכות עקשנית על עיקרון כה חיצוני, כה פורמלי. הזרוע החברתית של טענה זו היא כזו: "כל אחד צודק כשם שהוא טועה - בואו רק נשמור על הכללים". לשם כך אנו כאן. האמנם? אולי. אבל אני לא בטוח. גם עיקרון היחסיות חייב להיות יחסי. יש טענות מסוימות הדורשות מאיתנו תשומת לב מלאה. יש טענות שחייבות לחלוף על פני מחסום הסגנון ולהתגבר על הזכות לאדישות. יש דברים שמחייבים בחינה מדוקדקת אמיתית, בלי קשר לאופן בו הם נאמרים.

ככל שימי הכיבוש ושיגרת האלימות משתרשים ותופסים אחיזה על המציאות שלנו, אני חש יותר ויותר בבהירות שלא די בכללי הנימוס. לא די בגמגום מנומק ומדוד הנובע מהיחסיות המחייבת של נקודת המבט. יש דברים ששמים את כללי הנימוס, הזהירות והספקנות בסוגריים, יש דברים שמגבילים את ההגבלה. יש דברים שהם עמוקים יותר, ראשוניים יותר וחשובים יותר מכללי המשחק. מה למשל? אפילו מוות מרושע של ילד אינו סיבה מספיקה לעצור את הכללים. הכללים, כך לימדו אותנו, יגנו על שאר הילדים. נכון?

נכון. אבל מה קורה כאשר הכללים עצמם מכשירים את מותם של ילדים? מה קורה כאשר הכללים עצמם מאפשרים לפורעים אלימים להרוס ולפגוע? מה קורה שקבוצת אנשים בשרירות ליבה מחסלת, יורה, מכתרת, סוגרת, משפילה, מסכלת, "מחשפת" ומשקרת? ומה קורה כאשר דברים אלה נעשים תחת המעטה הכבד והסמיך של הכללים עצמם? מה קורה למשל כאשר בשם הכללים משמידים 12 אלף דונם של חיטה ושעורה? מה קורה אז?

שום דיון על טעות, כשל או תקלה מבצעית לא ישנה את העובדות. דמה של ילדה בת חמש שהותר על ידי המערכת נוקב את הכללים ודוקר בעיניים- אבוי לנו אם נביט לאחור. כאשר חמישה ילדים קטנים בני משפחה אחת נהרגים בבת אחת - השמיים צריכים לעצור מלכת, לא כל שכן עקרונות הדמוקרטיה וכללי ההתבטאות התקינה. "עכשיו אתה מתלהם", יגידו אחדים, "בדיוק כמו חבריך מצידה השני של המפה הפוליטית". נכון, אני מתלהם – האחריות שיש לי למעשה הנואל מסעירה את דמי והופכת את קרבי. איך אוכל לשמור על עצמי רגוע, מנומק וזהיר?

ובכל זאת עדיין לא עניתי על השאלה: איך אני יודע שאני צודק והוא טועה? ובכן קשה לומר. אפילו השופט שישב בדין בחר לחפש לו את הנתיב הספרותי בבואו להבחין בפקודה בלתי חוקית בעליל. גם הוא התלהם:
"סימן ההיכר לפקודה בלתי חוקית בעליל מן הדין [דין של מי, למה? מתי?] שיתנוסס כדגל שחור [מטאפורה?!] מעל לפקודה נתונה ככתובת אזהרה האומרת אסור! לא אי-חוקיות פורמלית נסתרת או נסתרת למחצה, לא אי חוקיות הנגלית לעיני חכמי המשפט חשובה כאן, אלא: הפרת חוק גלויה ומובהקת, אי חוקיות ודאית והכרחית המופיעה על פני הפקודה עצמה [עוד מטפורה?], אופי פלילי ברור של הפקודה או של המעשים שהפקודה מצווה לעשותם. אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת [לא כפשוטו, אני מניח?] והלב אינו אטום [מה זה?] ומושחת - זוהי מידת אי החוקיות 'בעליל' הדרושה כדי לבטל את חובת הציות של החייל".

דגלים שחורים; עיניים רואות; לב ערל. באמת יפה. אבל איך יודעים? איך?

לבי לבי לשופט שחזר שוב ושוב על אותו רעיון ונכשל. אני מבין אותו, ובקטנותי אני נתקל במצוקה דומה. שהרי איך אפשר לתאר מה נורא במעשה נורא? איך אפשר לתאר חוק שהוא גבוה מהחוק? איך אפשר להחליט מה נכון ומה אינו, והיכן הגבולות?

במבט על ימי השירות שלי בשטחים הכבושים אני קובע: פשוט מחליטים. אין דרך אחרת. חייבים לחזור ולעיין, להתרגש, לזעוק ולהתלהם: יש דברים שאסור לעשות, חד וחלק. יש דברים שלידם כל הכללים מתנפצים לרסיסים - אחת היא מה התוצאה. יש טענות גסות, מרירות וחצופות שתובעות את תשומת הלב של כולנו. לא חשוב איך הם נאמרות. יש דברים שבלעדיהם אין חברה, אין חוק ואין דיין. לעומת כל הדברים הללו, חוק שירות הביטחון התשכ"א והחובה האזרחית לשאת נשק נאלמות דום, מתכסות באפר ומשתתקות.

למה? כי זו חובתן.

* טקסט זה מבוסס על מכתב לחוי בן ששון מה-20.2.2002. אני מודה לה מאוד.


דף הבית | מכתב הלוחמים | התנועה | חדשות | החותמים | תומכים | מהעתונות | מאמרים | שאלות ותשובות | הצטרפות | תרומות
כל הזכויות שמורות 2003