יגאל ברונר

גנרל, הטנק שלך הוא רכב חזק.
הוא רומס את היעד, הוא מוחץ מאה אנשים.
אבל יש לו חיסרון אחד:
הוא זקוק לנהג.
(ברטולד ברכט, תרגום ה. בנימין)

גנרל יקר,

כתבת לי במכתבך ש"עקב מצב המלחמה המתמשך בו אנו נמצאים בגזרות איו"ש ואזח"ע (?), ולאור הצרכים המבצעיים המתבקשים" אני נקרא "לבצע תעסוקה מבצעית בגזרות חורון." אני כותב כדי להודיע לך שאין בכוונתי להענות לקריאה זו.

בשנות ה-80 הקים אריאל שרון עשרות קולוניות למתנחלים בלב ליבו של השטח הכבוש, במהלך שמטרתו הסופית היתה דיכוי מוחלט של העם הפלסטיני ונישולו מאדמתו. כיום, שולטות הקולוניות הללו על קרוב למחצית השטח הזה, חונקות את הערים והכפרים הפלסטיניים ואת תנועת תושביהם. בשנות ה-2000, והוא עכשיו ראש הממשלה, נערך שרון לשלב האולטימטיבי של אותו מיזם. פקודת המבצע הוכתבה על ידו ללבלרו, שר הביטחון, ומשם החליקה מטה בשרשרת הפיקוד.

הרמטכ"ל הודיע שהפלסטינים הם איום סרטני ופקד להפעיל עליהם כימותרפיה. אלוף הפיקוד הורה להטיל עליהם עוצר לזמן בלתי מוגבל. מפקד האוגדה הורה להשמיד את שדותיהם. המח"ט העמיד טנקים על הגבעות ובין הבתים, ואסר על אמבולנסים לפנות את פצועיהם. המג"ד הודיע שפקודות הפתיחה באש הן מעתה "פתח באש!". מפקד הטנק הבחין במספר אנשים החיים באופן מעורר חשד בביתם, והורה לתותחן לשחרר פגז.

אני הוא התותחן. אני הבורג הקטן והאחרון במכונת המלחמה המושלמת הזו. אני החוליה האחרונה והפחותה בשרשרת הפיקוד. אני אמור רק למלא פקודות. לצמצם את ישותי לכדי גרוי ותגובה. לשמוע "אש" וללחוץ על ההדק. לצרוב את התודעה של כל פלסטיני. להשלים את המהלך הגדול. וכל זאת בפשטות וטבעיות של רובוט, המרגיש לכל היותר את הזעזוע של הטנק כשהפגז עוזב אותו ועף למטרה.

אבל כמו שהוסיף וכתב ברכט,
גנרל, האדם שמיש מאד.
הוא יודע לטוס, הוא יודע לרצוח.
אבל יש לו חיסרון אחד:
הוא יודע לחשוב.

ואכן גנרל שלי, תהיה אשר תהיה-מג"ד, רמטכ"ל, שר, ראש ממשלה, אחד מאלה או כולם יחד-- אני יודע לחשוב. אולי אינני יודע הרבה מעבר לזה. מודה ומתוודה אני שאינני חיל מוכשר ואמיץ במיוחד. אינני מיטיב לקלוע אל המטרה. החוש הטכני שלי מינימלי. גם ספורטאי מעולה אינני, ואפילו המדים לא יושבים עלי טוב. אבל לחשוב, אני יודע.

אני יכול לראות לאן אתה מוביל אותי. אני יכול להבין שנקטול ונרמוס, נפצע ונמות, ולא יהיה לזה סוף. אני יכול לדעת ש"מצב המלחמה המתמשך בו אנו נמצאים" ימשך וימשך. אני יכול להסיק שאם "הצרכים המבצעיים המתבקשים" דורשים מאיתנו לצור ולצוד ולהרעיב עם שלם, משהו בצרכים הללו השתבש מאד.

ולכן עלי להשיב את פניך ריקם. לא אבוא כדי ללחוץ בשבילך על ההדק.

אינני משלה את עצמי, כמובן. אני עבורך כיתוש מזמזם שתנפנף, תנסה למחוץ, ותמשיך הלאה. אתה תמצא לך תותחן אחר, צייתן ומוכשר ממני. אין בהם מחסור. הטנק שלך ימשיך לדהור. יתוש אחד אינו יכול לעצור את דהרת הטנק, ודאי לא את טור הטנקים, ועל אחת כמה וכמה את מצעד האיוולת כולו. אבל היתוש יכול לזמזם, לנדנד, לעצבן, ופה ושם גם לעקוץ. בסופו של דבר, עוד תותחנים, נהגים, טענים ומפקדים, שיראו עוד ועוד קטל חסר תוחלת, גם כן יתחילו לחשוב ולזמזם. כבר עכשיו אנחנו מונים מאות רבות. סופו של הזמזום שלנו להפוך לזעקה מחרישת אזנים, שתהדהד באזניך ובאזני ילדיך, ומעל דפי ההיסטוריה, דורות רבים.

אז גנרל, לפני שאתה מנפנף אותי, אולי כדאי שגם אתה תתחיל לחשוב.

בכבוד רב,
יגאל ברונר