אבנר אפנדוביץ'
(פורסם בגרסה ישנה יותר ב"מעריב", אפריל 1990; ההערות בכתב נטוי מתייחסות לזמן שחלף מאז)

כותב שורות אלה ריצה עונש מאסר בכלא צבאי, בגלל סירובו לשרת בשטחים. ייתכן שהמילה "סרבן" איננה מתאימה בהקשר הזה, באשר היא יוצרת מראש קונוטציה שלילית כלפי המסרב, בשעה שהמסר שהוא מעוניין להעביר הוא דווקא מסר בונה וחיובי. לכן העדפתי להכתיר את המאמר במונח "אי-ציות", באשר הציות הוא עדיין מודל ההתנהגות המועדף על ידי הסרבנים עצמם, ברוב המקרים. לשון אחר - סרבן השטחים הוא אזרח נאמן, המקבל בהחלט את סמכותה של המדינה לכפות את מרותה על הפרטים המרכיבים אותה, באמצעות החוק - פרט למקרים המיוחדים שבהם חוק זה מנוגד בעליל לערכיו הבסיסיים של הסרבן. סרבן השטחים איננו אנרכיסט, לא פורע חוק חסר מוסר, והוא אף איננו פציפיסט או סרבן מדים (וזאת מבלי לשלול את הלגיטימיות של העמדה הפציפיסטית), כפי שאוהבים להציג אותו, לעיתים, אלה המתנגדים למעשיו. אלא, ברוב המקרים ומטבע הדברים (הרי הוא נשלח לשירות מבצעי) - הסרבן הוא חייל קרבי נאמן, שאי-ציותו מוגבל ומצומצם לפקודות המחייבות אותו בשירות בשטחים הכבושים, או במגע אחר עם תושבי השטחים האלה.

אנסה במסה זו להתעמת עם הטיעונים העיקריים ששמעתי כנגד תופעת סרבנות השטחים, בזה אחר זה. אך ראשית עלי להניח, שאין לי ויכוח עם הקורא, באשר לאי-מוסריותם של המעשים שצה"ל עושה בשטחים: מי שסבור שמעשים אלה עומדים במבחן מוסרי (ואני מודע לכך שטענה כזו היא אפשרית ולגיטימית - צה"ל נאלץ להפעיל משטר כיבוש כחלק מהגנת המדינה, וכו'), על כל פנים, ברור שאין לו ולהתלבטות אם לסרב או לשרת, ולא כלום. הויכוח עם בעלי ההשקפה ההיא שייך למקום אחר. אכוון את הדיון, עם כן, רק אל אותם הסבורים, שיש בעיה מוסרית בשירות בשטחים. הסירוב לשרת שם, תוך נכונות לשאת בתוצאה של העבירה על החוק, קרי - נשיאה בעונש (שהיא חלק מהותי ממעשה הסירוב, והיא המבדילה מעשה זה מהשתמטות סתם), הוא פתרון אפשרי לבעיה המוסרית. מטרת המעשה איננה רק להימנע מביצוע מעשה לא מוסרי - לשם כך אפשר, כאמור, סתם להשתמט בתירוץ כזה או אחר (ולמעשה, זה מה שעושים אלפים רבים של חיילים, שחלקם מתנגדים לסרבנות! אולם למעשה שלהם, כפי שאטען בהמשך, יש תוצאות הרסניות בהרבה מכל נזק שיכול להגרם על ידי סירוב). מטרתו העיקרית היא להביע מחאה באופן בוטה ואפקטיבי.

אם כך, מדוע לא לסרב?

  • הטענה הראשונה כנגד אופציית הסירוב נוגעת לעניין תקפותו של החוק הבלתי מוסרי. קיימת חובת ציות לפקודות - אומרים הטוענים - גם לפקודות שאינן מוסריות ואינן חוקיות, כל עוד הן אינן "בלתי-חוקיות בעליל", וזאת משום שהן ניתנו על ידי גורם שקיבל את סמכותו באופן חוקי ועל פי כל כללי הדמוקרטיה.
    בטענה זו יש מספר בעיות: ראשית, ההבחנה בין פקודה בלתי חוקית או בלתי מוסרית "סתם", לבין כזו שהיא בלתי חוקית בעליל איננה חד משמעית, ועל כל פנים איננה ניתנת לסימון מדוייק. בית המשפט, בפרשת הטבח בכפר קאסם, הגדיר אותה "פקודה הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין איננה עיוורת, והלב אינו אטום". האם הריסת ביתו של חשוד ביידוי בקבוק תבערה (נא לזכור, שהדברים נכתבו לפני 12 שנים... ), מבלי שמוצה כנגדו הליך משפטי כלשהו - איננה "דוקרת את העין"? האם מעצרם של אלפי אנשים לתקופות ארוכות ללא משפט - אינו "מקומם את הלב"? האם יכולה חברה המכנה עצמה דמוקרטית לשלול זכויות בסיסיות מפרטים מסויימים בה, לאורך זמן רב, מבלי לאטום את ליבה? הלא אין מדובר כאן בפקודה שנתן אלוף בצבא לנהגו לגנוב שק סוכר (ועל כך הודח מתפקידו האלוף, לא הנהג), אלא במעשים חמורים ומזעזעים בהרבה.
    די אם ניזכר כיצד ביצעו אנשים בגרמניה לפני כשישים שנה, מעשים מזעזעים ובלתי מוסריים בעליל, כתוצאה מפקודות שניתנו להם על ידי גורמים, שקיבלו את סמכותם באופן דמוקרטי לחלוטין - כדי שיומחש לנו היטב העיקרון, שדמוקרטיה אין פירושה שלטונו השרירותי של הרוב, ויהי רצונו של הרוב אשר יהיה - אלא פירושה הנכון הוא קיום חירויות בסיסיות של האדם, שקיומן נובע מעקרון השוויון בין בני האדם - עקרון שממנו נובעת גם השיטה של בחירה בידי הרוב. ואל נא תטעו בדברי - אינני משווה לרגע את מעשיהם בפועל של חיילי צה"ל כלשהם עם מעשי הנאצים ושותפיהם.
  • באחד המגזינים הופיעה כתבה נרחבת על כל הסרבנים שנכלאו בתקופת האינתיפאדה (הראשונה), ורובה ככולה היתה מורכבת מתגובותיהם של אישים שונים לתופעת הסרבנות. הצטערתי לגלות, שמבין כל אלה שהתנגדו, בלטו בעליבות טענותיהם חברי הכנסת מהמפלגה שלה נתתי את קולי (ב-1988, שנתיים לפני שסירבתי): חה"כ מרדכי וירשובסקי חשש, שהסרבנות תיתן בעתיד לגיטימציה לסרבני-פינוי מבין אנשי גוש-אמונים, כשיידרשו לפנות את יישוביהם.
    אך האם ניתן להשוות חייל שמסרב לשרת בשטחים, מתייצב מרצונו למשפט ואף מגיע בכוחות עצמו אל שער בית-הכלא (נסיוני האישי), ואף אינו מבקש מחילה מאלוף הפיקוד - למתנחל שמתנגד בכוח לפינויו, לפעמים תוך פגיעה פיזית בחיילים, ואיננו נענש על כי עבר על החוק - או זוכה לשתדלנות יעילה במקרה הנדיר שהוא מוכנס לכלא?
  • באותו מגזין, חה"כ רן כהן העלה שני טעמים נגד אי-הציות: ראשית, לא ניתן לעזוב את השטחים באורח חד-צדדי (האם - אז ב-1990 - מישהו מהסרבנים העלה דרישה כזאת?). ושנית, מפני ש"הפלסטינים יעשו שלום עם ישראלים לוחמים, ולא עם אחרים". האם מכאן עלינו להבין את הדברים הבאים? -
    א. הסרבנים, חוגרים וקצינים ביחידות קרביות, אינם נחשבים לוחמים (בעיני הפלסטינים וחה"כ כהן, לפחות).
    ב. הערבים מבינים רק את שפת הכוח, ומכבדים את החזק, משום שהם (כנראה) פרימיטיבים.
    ג. פעולות הדיכוי בשטחים הן, אליבא דכהן, מצב של מלחמה, ומי שמפוצץ בתי אזרחים, מגרש ומטיל עוצר, הוא בעיניו לוחם פאר-אכסלאנס. האמנם כל מי שדרגתו הצבאית היא אל"מ ומעלה מחוייב בהזדהות טוטאלית ועיוורת עם הצבא ומעשיו?
    אפילו תגובתה באותו מגזין של גאולה כהן, שאי אפשר לחשוד בה באהדה לסרבנות, אבל היא מאמצת בחום את נכונותם של הסרבנים "לשאת את עונשם באהבה" - מעוררת בי יותר אהדה מהטענות שמעלים ה"ה וירשובסקי וכהן, נציגי (לשעבר) בכנסת.
  • הטענה הבאה כנגד אי-הציות היא פרקטית יותר: ונניח שאתה צודק, אומרים הטוענים, מדוע שלא תהיה בשטח, עם החיילים, ותהיה אתה החייל המוסרי, המונע מחיילים אחרים לבצע את המעשים ה"חריגים"? זוהי טענה חזקה, יחסית. ואף השתמשתי בה בעצמי, בבואי לתרץ בפני עצמי את שתי תקופות המילואים שלי בשטחים (לא כולל אלה שלפני האינתיפאדה), לפני שהחלטתי לסרב. ובכן, ראשית, בעיני עצם השהות בשטחים במדי צבא, גם ללא ביצוע בפועל של מעשים "דוקרי עין" איננה מוסרית, משום שהיא יוצרת שותפות, גם אם פאסיבית, במעשה הדיכו (וראה לעניין זה את מאמרו המצויין של ישי רוזן-צבי, "הכיבוש הנאור").
    אך מה שחשוב יותר: ביחידות שבהן אין "מעשים חריגים", ואין חיילים בעיתיים שיש לרסנם, וכזו היא גם היחידה שלי - אין משמעות לטענת "ההימצאות בשטח". הדיכוי קיים גם בלא פיזור הפגנות, מעצרים מינהליים או הריסת בתים ממש. הדיכוי מתגלם גם בעצם השהיה המרתיעה, הכובלת ושוללת החירות. לשם כך אין כל צורך ב"חריגים" - מספיק להיות חייל בצבא הכיבוש.
  • טענה נוספת: ניתן וצריך להיאבק בכיבוש באמצעים חוקיים: הפגנות, עצומות, מכתבים למערכת (ואפילו "סרבנות אפורה", קרי: השתמטות). אינני שולל כל אמצעי חוקי אחר (פרט להשתמטות), אני רק טוען שהם פחות אפקטיביים. למעשה, הטענה החזקה ביותר כנגד הסרבנות היא, בעיני, זו: מדוע שלא תביא את עניינך בפני בית המשפט? אם אתה סבור שהכיבוש אינו חוקי - התכבד להרצות את טיעוניך בפני אנשי חוק ומוסר מכובדים, וקבל את פסיקתם.
    הבעיות עם הטיעון הזה הן שתיים: ראשית - הכיבוש חוקי לחלוטין, על פי חוקי המדינה, המבוססים על תקנות ההגנה המנדטוריות. וכך גם יפסקו השופטים הנכבדים. אנחנו הסרבנים איננו טוענים לחוסר חוקיות - אלא לחוסר מוסריות. את החוק ניתן לשנות בכל עת: ישראל יכולה לסגת מהתחייבויותיה במסגרת אמנת ז'נבה, ובכך להפוך את כל ההתנחלויות לחוקיות, לפי החוק הישראלי, בהינף קולמוס (מה זה יעשה ליחס לשבוייה העתידיים במדינות האויב - זה כבר סיפור אחר); ואילו המוסר, גם אם הוא שונה בתפיסתם של אנשים שונים ובתרבויות שונות - עדיין ביחס לכל אדם, ומנקודת ראותו, הוא אוניברסלי ונצחי. אך גם באשר למוסר, שגם על פיו פוסקים שופטי בג"ץ (ולפעמים בניגוד לחוק!) - הלא גם הם בתוך עמם יושבים, והם לא יוכלו להרחיק לכת יותר מדי מהקונסנזוס הציבורי. מה גם שבאופן מסורתי בית המשפט נמנע מלפסוק בנושאים שנויים במחלוקת הנחשבים "פוליטיים" (מעניין לראות את תוצאת הפסיקה במקרה של דוד זונשיין, אם כי גם כאן התוצאה די צפויה מראש). ומה יש לעשות במצב, שבו הקונסנזוס הזה עצמו איננו מוסרי? לצערי, לא ניתן לקוות לישועת בג"ץ בעניין זה.
  • ומה באשר לאופצית ההשתמטות? זוהי, באופן מעשי, האופציה החביבה על רוב מתנגדי הכיבוש, שאינם רוצים להיות מזוהים ככאלה, או שאינם מוכנים לשלם מחיר אישי: מדובר באלפים רבים של חיילים. כאן לפנינו רמאות פשוטה, אבל חוקית למהדרין: אישורי מחלה, כרטיסי טיסה, ולת"מ, ועוד. אופציה זו עומדת, בעיני, על אותה מדרגה מוסרית שעליה עומדת ההתחמקות מתשלום מס-הכנסה, גם אם היא נעשית לאות מחאה: זוהי מחאה שאיננה נשמעת, אך השפעתה הרסנית: כשחייל מסרב לשרת עם יחידתו, ומודיע על כך מראש ובאופן מסודר - יחידתו יכולה לשלוח אותו למאסר, ולקבל חייל אחר במקומו. לעומת זאת, היחידה לא תקבל תגבורת חלף חייליה המתחמנים ונשארים בבית.

לכן, בניגוד לתפיסה המקובלת, ובאופן לכאורה פרדוכסאלי, סרבן השטחים, שמחאתו נשמעת ושסירובו כן ואותנטי - הוא זה שנוקט במעשה הציוני ביותר, לעומת אלפי ה"פטריוטים" שנמנעים מהשירות בדרכי רמיה.

  • ומה אם כל מי שלא מוצא חן בעיניו חוק מחוקי המדינה - יקום ויפר אותו? שלטון החוק, בבת עינינו וסלע קיומנו - מה יהא עליו? דומני שכבר ברור, שישנו מבחן חד ובהיר, המבדיל בין העוברים על החוק ממניע אידאי, לבין אלה שסתם "לא בא להם", והוא - הנכונות לשאת בעונש. הכליאה היא נייר הלקמוס, המוכיח את כנות ורצינות הסירוב. אולם, גם אם יימצא "סרבן מס-הכנסה" תמהוני, שיסכים לשבת בכלא - עדיין מבדילה בינו לבין סרבן השטחים מה שניתן לכנות "טענת הכנות". במקרה הזה ניתן בהחלט לטעון (אמנם לא להוכיח חד משמעית), שהמניע המוסרי הוא כן ואותנטי, באשר הוא מבוסס על נימוקים כבדי משקל - גם אם לא כל אחד חייב להסכים להם. מה שלא ניתן לומר על מי שלא מתחשק לו לשלם מס-הכנסה, גם אם הוא מוכן להיכלא. הסרבנים אינם תמהונים, ואינם פורעי חוק בעלמא - הם קבוצה מגובשת ומנומקת היטב, הנתמכת על ידי שורה ארוכה של אישי ציבור מכובדים ורציניים.
  • יש הטוענים, שעבירה על החוק באופן פומבי ומוצהר תוביל לאנרכיה ואף למלחמת אזרחים. אך בפועל קורה ההיפך: שום מלחמת אזרחים לא פרצה מאז הועלתה הטענה לראשונה לפני 14 שנה. לעומת זאת, תופעת ההשתמטות גדלה מאז מאד (כולל רבים שעזבו את הארץ), וזוהי תופעה שסכנתה מרובה יותר בגלל היקפה הגדול, ובגלל השפעתה השלילית על כוחו של צה"ל. כמה מאות סרבני שטחים הם תופעה שולית וזניחה (אכן, כטענת מתנגדיה) מבחינת הקטנת סדר הכוחות; לעומת זאת, השפעתה הציבורית ניכרת מאד (ומבורכת), בכך שהיא משמיעה קול מחאה גדול וגורמת לויכוח ציבורי נוקב ומתמשך. ואילו המשתמטים הרבים מהווים החלשה משמעותית לצה"ל - ללא כל קול של מחאה.
  • טענה מקורית העלה בזמנו ארי אלון, אחיו השמאלני של בני אלון ("מולדת"): יש לשרת בצבא בכל מקום, גם בשטחים, כל עוד צה"ל הוא צבא הגנה במהותו. ברגע שיחדל להיות כזה - יש לסרב לשרת בו, ואפילו בקריה. נשמע קצת מתחסד, לא? ובכן ראשית, מאז מלחמת 1973, מזה 29 שנים, לא ביצע צה"ל כל פעולת הגנה כנגד צבא ערבי סדיר. גם פעולות מניעת הטרור (ובהנחה המוגבלת שהן אכן מנעו פיגועים) נעשות כנגד קבוצה לאומית, שבעינינו נלחמת על עצמאותה הצודקת (גם אם באמצעים שאינם צודקים). מכאן, שצה"ל במובן מסויים כבר איננו צבא הגנה במהותו, ורק באופן מקומי יש למקצת פעולותיו אפקט של הגנה. אבל - גם אילו היה כזה: האם מותר, במסגרתו של צבא הגנה במהותו, לבצע מעשים בלתי מוסריים, כמו ענישה קולקטיבית? ולהיפך, האם היה מר אלון מסרב להשתמש בצבא שאינו צבא-הגנה-במהותו לביצוע פעולות אנושיות פשוטות, כמו חילוץ נפגעי רעש אדמה?
  • מפתיע להיווכח (ואולי מדאיג) שהטענה הנפוצה ביותר שנטענה כלפי באופן אישי היא גם הפרוזאית והבלתי-עקרונית ביותר: מדוע לשלם מחיר אישי כבד כל כך (ההשפלה שבכליאה, הניתוק מהמשפחה, הפסד כספי), ומדוע דווקא אתה? - על טענה זו שומה על כל אחד להשיב בעצמו. לא כל אחד שתומך בסירוב, יכול להרשות לעצמו את המחיר. הדבר תלוי במצבו האישי, המשפחתי, הכלכלי והנפשי. הדוגמא שעוררה בי הערכה רבה היא זו של רמי חסון, שנכלא שש פעמים (באינתיפאדה הראשונה), ובסך הכל ריצה 145 יום בכלא, ולא שירת אף יום אחד מעבר לקו הירוק.
  • ולטענה בלתי-עקרונית אחרונה: האם מעשה הסירוב יכול להשפיע בכלל, לשכנע מישהו, לשנות מצב פוליטי? הלב רוצה לקוות שכן (שימו לב - המאמר נכתב ערב ועידת מדריד, בתקופה שעוד אסור היה להיפגש עם אנשי אש"ף, ולפני הסכמי אוסלו). ועל פני הדברים נראה שיש לכך סיכוי: סרבן השטחים תורם למחאה אחד-חלקי-מאתיים, ואילו תרומתו היחסית של ניצב בהפגנה (מבלי לגרוע מחשיבותה) - קטנה בהרבה. ועם זאת, ואפילו לא הצלחתי לשכנע ולו אדם אחד - עדיין עשיתי יותר ממה שאני, לא-חיה-פוליטית, רגיל לעשות בתחום הזה. זהו מעשה בוטה ומתריס, שיש לו הד רב בסביבה הקרובה לעושהו. זוהי הדרך שלי להודיע "לאומה", ולפחות לחוג הקרוב של משפחתי, ידידי ומכרי: רבותי, אתם כולכם שותפים למעשה פשע, שאני אינני רוצה להיות שותף לו.

אבנר אפנדוביץ'