מאת עופר גל
אוניברסיטת בן-גוריון

מנהיגי הזרם המרכזי של השמאל הישראלי, ובכללם לוחמים ותיקים למען שלום וזכויות אדם, מתנגדים בתקיפות לסירוב לשרת בשטחים הכבושים. דומה כי הטעם העיקרי להתנגדות הוא החשש לאבד את מעט ההשפעה שעדיין נותרה לזרם זה בציבור הישראלי, אם ייתן ליריביו מן הימין פתחון פה להצטרף לשימוש בכינוי "בוגדים" ("בוגדי אוסלו," ליתר דיוק-על משקל "בוגדי ורסאי") המקובל על הקיצונים-יחסית שבקרבם. אולם לא שיקול זה הוא המובא כטיעון נגד הסירוב. אולי מכיוון שהסרבנים אינם באים מן העולם הפוליטי, וטעמיהם-שלהם הם מתחום המוסר, הטיעונים בהם משתמשים כנגדם דוברי השמאל לקוחים גם הם מתחום זה, וליתר דיוק-מתחום ההגות הפוליטית-חברתית.

המקובלים שבטיעונים הללו הם הבאים:

  1. במשטר דמוקרטי אין מקום להפר חוק או לסרב להחלטות הגופים הנבחרים. הסמכות של גופים אלו נגזרת מעצם היותם נבחרים, וחתירה תחת סמכות זו היא חתירה תחת עצם הרעיון הדמוקרטי.
  2. סירוב לשרת בצבא בשם זכויות האדם יכשיר סירוב בטיעונים אחרים. במיוחד, הוא יספק לגיטימציה לאותם חיילים שעלולים לסרב לפרק התנחלויות.
  3. סירוב כללי הוא התחמקות מן האחריות המוסרית ומן החובה להתמודד ישירות עם הדילמות היומיומיות שמעורר השרות בשטחים. דווקא על מי שדילמות אלו מעיקות עליו לשרת, ולהפגין את עמדתו ויושרתו המוסרית בסירוב למלא פקודות בלתי חוקיות.

בגרסתם המופשטת, אלו טיעונים חזקים וכבדי משקל, ויש להם לכן כוח רטורי רב, הנשען גם על מסורת ארוכה. אולם, כדרכם של טיעונים מוסריים מופשטים, יישומם לחיי המעשה אינו מובן מאליו. ואכן, עיון קצר בטיעונים הללו מראה כי אין להם דבר עם המציאות האומללה שכפתה את הסירוב.

  1. ישראל איננה עוד מדינה בעלת משטר דמוקרטי. היא מדינה שבה רק כשני שלישים מן הנתינים הם אזרחים בעלי זכויות. כל עוד ניתן היה לראות מצב זה כארעי, היה הטיעון בעל משמעות, גם אם בעייתי. לאחר שלושים וחמש שנים של מיסוד ההפרדה בין אזרחים ותושבים, התפרקות הדמוקרטיה היא המצב האמיתי, ולא חשש לעתיד תבוא. לא הסירוב, אלא ההשתתפות במעשה הדיכוי היא התורמת להמשך ההתפרקות (שאפשר לזהותה גם בהשתלטות הרשות המבצעת על המחוקקת, בניסיונותיה להשתלט על הרשות השופטת, בפוליטיזציה של הצבא ובתהליכים דומים).
  2. עצם ניסוח הטיעון השני מצביע על חולשתו: מדוע להניח שיהיה צורך להשתמש בצבא כדי לפרק התנחלויות, אם אין אנו מצפים מלכתחילה (ובהסתמך על ניסיון העבר) כי תושבי ההתנחלויות, או לפחות חלקם, יסרב להתפנות גם אם יהיה זה חוק מדינה, ואף עשויים להפעיל בהתנגדותם זו כוח שללא הפעלת צבא (!) לא ניתן יהיה להתמודד איתו. הבעיה שמציבים המתנחלים אינה של סירוב סביל אלא של התנגדות פעילה ואלימה, ומובן כי הצפויים לסרב להתפנות או לפנות אינם שואבים את הלגיטימציה שלהם מן המסרבים בשם זכויות האדם. ממילא, כפי שנרמז למעלה, לו היה פינוי ההתנחלויות עומד על הפרק כאפשרות סבירה או קרובה, ייתכן שלא היה צורך בסירוב. כמובן, עצם ההשוואה כין פירוק התנחלות לדיכוי שיטתי ואלים מצביע על קהות מוסרית ורגשית שהוא חלק מן ההתפרקות מן הדמוקרטיה.
  3. הטיעון השלישי מראה חוסר התמצאות גמור בנעשה בזמן כיבוש. מי שאינו רואה בשגרת הכיבוש-מחסומים, חיפושים, עוצר, הריגת אנשים שאינם חמושים-פעילות בלתי מוסרית בעליל, לעולם לא ימצא פקודות חמורות יותר להן יוכל ויצטרך לסרב. הפקודות הן תמיד חמורות פחות וזהירות יותר מן המעשים. בן-האדם, גם המוסרי ביותר בביתו, מאבד את מירב עכבותיו ועקרונותיו כאשר הוא מוטל לתוך מצבים של אלימות וסכנה. בעיית הצבא הכובש אינה לגייס קלגסים אלא לרסן את טובי חייליו מ-'התנדבות' להרע.

אינני בטוח כי אפשר לדרוש מן השמאל הממוסד, ובמיוחד הפרלמנטרי, לתמוך בסירוב. קשה להתעלם מן השיקול הפוליטי שהוזכר למעלה. אך מי שמצפונו לא מתיר לו עוד להשתתף בדיכוי האלים של תושביהם הערביים של שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה, ראוי שידע כי הוא פטור מן ההיסוסים שטיעונים אלו עשויים לגרום לו.

עופר גל