שלום חברים יקרים מאוד,

אמנם עבר כבר שבוע מיום יציאתי מהכלא, אולם לצערי רק עכשיו התפנתי לכתוב לכם מהרהורי ליבי, בתוספת צרור עצות והמלצות לכלוא שבדרך. אז בבקשה:

מבין שלל ארועי החודש האחרון, דווקא השבוע בכלא לא היה מהקשים. אם לסדר את מדורי הגהינום מהקשה לקל, אני חושב שהפגישה עם החבר'ה מהפלוגה ביום הגיוס הייתה המפחידה והקשה ביותר. אבל לדעתי אסור לוותר עליה. לי אישית, לפחות, היה נורא נורא חשוב שהחבר'ה האלה, איתם אני משרת כבר יותר מעשור שנים, ושהולכים לתפור שמירות במקומי, ישמעו מפי את מה שיש לי להגיד, ויקבלו הזדמנות לענות לי את אשר על ליבם. חוץ מזה, לא רציתי שמישהו אי פעם יעז לומר שלא הופעתי למילואים כי רציתי להשתמט. לכן הגעתי ליום הגיוס, התחיילתי, חתמתי על נשק, קיטבג וכו', והלכתי לשיחת מג"ד. השיחה הייתה קשה ומרושעת. הנחת היסוד שלו (כמו אצל המח"ט) הייתה שבעזרת כמה מילים יפות ונאום ציוני קצר אני אחזור בי, ואשוב להיות חייל ממושמע, לתפארת מדינת ישראל. כשזה לא קרה, הוא התחיל להטיח בי מילים קשות, שמפאת כבודו לא אחזור עליהן כאן. בנתיים החברה מהפלוגה היו חזק מאוד איתי. רובם לא הסכימו עם המעשה, אבל לא הטילו ספק בכוונותי הטהורות. אני מאחל לכולכם מציאות כזו ביחידתכם. כך נתגלגלתי במהירות למשפט על שולחן המח"ט, שהיה קצר וממצה. אגב, אני אישית חושב כי השיחות מול מפקדינו אינן המקום (לדעתי) לפרסם את המניפסט שלנו. המפקדים בצבא אינם הכתובת לרעיונותינו, אלא עם ישראל. המפקדים הם, לדעתי, רק פונקציה לצימצום המחיר. כי לפי הבנתי, הכלא אינו המטרה שלנו, אלא רק המחיר שנצטרך לשלם אם לא תהיה ברירה. לכן אינני רואה סיבה "להכנס בהם". אני גם חושב שזה לא נכון להאשים אותם במשהו. הם עושים את מה שהם מאמינים בו, ואנחנו עושים את מה שאנחנו מאמינים. כפי שההבנה שלנו היא לגיטימית, כך גם שלהם כך או כך, בסוף המשפט ביקשתי לצאת הביתה כדי להפרד מבני ומשפחתי. לשמחתי, המחט, לאחר הרהורים ארוכים, שחרר אותי עד למחרת בבוקר, וכך עברתי בבית, חיבקתי את כולם, דיברתי עם כולם, והופ - לקלבוש.

וכאן כמה עצות לכלואים שבדרך, שהם גם הצצה אל מאחורי החומות:

קודם כל, מסר דווקא לאלו שלא נכנסים: התמיכה מבחוץ מאוד מאוד חשובה ועוזרת. ההפגנות, המכתבים והטלפונים מזכירים בכל רגע ליושבים בכלא את המטרה הנאצלת שבגללה הם נאלצים לעמוד בשלשות ולצעוק טקסטים מרגשים כגון "כן, המפקד" בגילם המתקדם. אני הייתי ראשון כלואי המכתב, ואכן זכיתי לתמיכה רבה. אני מאוד מאוד מקווה שגם הכלוא העשרים, המאתיים והאלפיים יזכה ליחס דומה. ובאשר לכלואים שבדרך, האתר מלא בעצות וטיפים חכמים מכלואים פזמניקים הרבה יותר ממני. אין לי הרבה מה להוסיף מלבד המלצה חמה להשאיר את האגו והכבוד בבית!.

הקושי הגדול ביותר בכלא הוא ההשפלה והבזיון. אנא עשו כל מאמץ להסתכל מהצד ולהווכח עד כמה הסיטואציה היא דבילית, ולהבין שהמושפלים האמיתיים הם אלה ששלחו אתכם לשם. חוץ מזה, קושי גדול נוסף הוא השעמום. לכן נסו לארגן לעצמכם סדר יום עמוס ככל האפשר בקריאה, כתיבה, אפילו כושר (תמיד אפשר להקיף את האוהל 300 פעם). השתדלו מאוד לא לשקוע לרביצה של שעות ללא מעש,זה עוצר את הזמן מלכת. גם לישון יותר מדי במשך היום לא מומלץ. זה מוביל ללילות ארוכים ללא שנה. אפשר למות מזה. התנדבו לכל עבודת שטיפה, עידור או נקיונות. קודם כל זה מעביר את הזמן. שנית, זה גורם לכם להרגיש נאצלים. ושלישית, המפקדים יאהבו אתכם, וזה יתורגם ליחס טוב יותר וגם אולי לטובות הנאה כגון הארכת זמני ביקור וכו'. אגב, כל דבר, אבל כל דבר בכלא נתון למשא ומתן. אמנם יש נוהלים נוקשים, אבל גם את הנהלים האלה קבע מישהו, ואפשר להגמיש אותם. כמובן בזהירות ובגישה אוהדת. בעניין חנינה: אני אישית קיבלתי חנינה מיידית לאחר שבוע, בעקבות מכתב ששלחה אימי לאלוף, בו היא מגלה הבנה לצורך שלי לשלם את מחיר הבחירה שלי, אבל טוענת שהעונש הוא מוגזם, ומזכירה את עובדת היותנו משפחה שכולה ששילמה מחיר כבד, ואת עובדת היותי אב לילד בן 4. כל אחד בכלא רשאי להגיש בקשת מחילה עם הגיעו לכלא. אם תבקשו, תקבלו טופס מתאים, תספרו את סיפורכם, ותתנו למפקדיכם. הם אחראים להעביר את זה לפונקציונר הרלוונטי. הסיבות לבקשת החנינה יכולות להיות כל דבר שבעולם. עבודה, ילדים, בריאות או כל דבר אחר. בהצלחה.

אם עוד לא הצלחתי למכור לכם את החופשה האולטימטיבית הזו, זה הזמן להכיר לכם את חבריכם לתא: בכלא תפגשו שלל מרהיב של בני אדם, שלא חלמתם לקבץ בשום הזדמנות אחרת בסביבתכם הנורמלית. מנרקומנים עלובים בשולי החברה ועד הוגי דעות עמוקי תודעה (לפעמים זה אפילו אותו בנאדם). מילדים בני עשרים וטיפה עד אבות לילדים בני גיל כזה. תכירו את כל המקצועות הקיימים במשק, מעורכי דין עד בלדרי סמים. נהגי מוניות, רואי חשבון, עורכי עיתונים, סטודנטים, גננים, בעלי יאכטות ואפילו אברכי ישיבה. כולם ישמחו לספר לכם את סיפור חייהם, מיום הולדתם ועד לרגע זה, מבלי להשמיט פרט. אתם, כמובן, תשמחו לשמוע, בעיקר בגלל שזה הסרט היחיד בסביבה.

אז זהו, חברים יקרים. אני מאחל לכם שהות קצרה וקלה ככל האפשר. ושוב, אל תשכחו, אתם באמת באמת אנשים דגולים. אולי הכי גדולים שיש היום בסביבה. שהותכם בכלא היא זכות גדולה, גם אם לעיתים אתם חשים קצת אפסיים שם.

באהבה,

עמית גל