בחמישי לפברואר 1985 קמתי בבוקר, יצאתי מביתי, נסעתי ללשכת הגיוס ברח' רש"י בירושלים, נפרדתי מהורי, עליתי על האוטובוס המרופט הנוסע אל הבקו"ם והפכתי לחייל.

בדיוק 17 שנה מאוחר יותר אני מוצא עצמי בעימות חזיתי עם הצבא, כאשר רוב הציבור שורק לי בוז מן הצד. הימנים רואים בי בוגד ומשתמט ממלחמת הקודש הממשמשת ובאה. הזרם המרכזי מצקצק בלשונו בהתחסדות, ומטיף לי מוסר על פגיעה בדמוקרטיה ופוליטיזציה של הצבא. והשמאל? זה הממוסד, המעונב והמאופק, שאך אתמול חיזר אחרי קולי, אף הוא מפנה לי עורף. כולם משחיתים מלים על לגיטימי ולא לגיטימי, ואגב כך חושפים את בורותם התהומית בתורת המדינה ואת חוסר יכולתם להבדיל בין דמוקרטיה אמיתית לבין משטר עולם שלישי נוסח חואן פרון.

כמעט אף אחד אינו מתעניין בשאלה העיקרית: מדוע קם אדם מן היישוב יום אחד, באמצע החיים, העבודה והילדים, ושובר את הכלים? ומדוע הוא לא לבד, אלא יש עוד חמישים, סליחה, מאה, סליחה, כבר כמעט מאתיים אנשים מן היישוב שעשו כמוהו?

דור ההורים שלנו נאנח: שוב אנחנו עושים בושות. אבל הרי בעצם אתם אשמים. על מה גידלתם אותנו?
מצד אחד, מוסר וצדק אוניברסליים. שלום, חופש ושוויון לכל. מצד שני, הערבים רוצים לזרוק אותנו לים, כולם פרימיטיביים וערמומיים ואסור לסמוך עליהם.
מצד אחד, שירי ג'ון לנון, פיט סיגר, בוב דילן, בוב מארלי, פינק פלויד. על אהבה, על שלום ונגד צבא ומלחמות. מצד שני, שירים על נערה רוכבת על הטנק אחרי השקיעה בשדה. הטנק שלך ואת שלנו.
גידלו אותי על שתי מערכות ערכים, האחת של הקוד המוסרי -  והשנייה של הקוד השבטי. ואני לתומי האמנתי שהן יכולות לדור בכפיפה אחת.

כך הלכתי לצבא, לא מתוך התלהבות אלא כמי שהולך למשימת קודש של הקרבה, תעוזה ותרומה לחברה. ואז, כשנער בן 19 מוצא עצמו עוסק דווקא בחילול הקודש, בחילול כבוד האדם וחירותו – הוא לא מעז לשאול אפילו את עצמו אם זה בסדר או לא בסדר. הוא פשוט נוהג כמו כולם ומשתדל לא להתבלט. יש לו מספיק צרות גם ככה, והשבת עוד רחוקה.

מהר מאוד מתרגלים, ורבים אפילו לומדים לאהוב את זה. איפה עוד אתה יכול לצאת ל"סיור" - כלומר להסתובב בחוצות כמו מלך העיר, להציק לעוברים ושבים ולהשפיל אותם כאוות נפשך, להעביר קטעים עם החבר'ה - ובאותו זמן להרגיש שאתה חייל גיבור השומר על המולדת? עלילות עזה הפכו לסיפורי הגבורה ומקור הגאווה של גבעתי, חטיבה צעירה הסובלת מדימוי עצמי נמוך.

הרבה זמן לא התחברתי לכל הגבורה הזאת. אבל כשמצאתי עצמי בתפקיד הסמל, המפקד בשטח – משהו בפנים נסדק. בלי לחשוב ובלי להרגיש, הפכתי לקלגס מושלם. חיסלתי חשבונות עם "חצופים" שלא נתנו לי מספיק כבוד. קרעתי תעודות לאנשים בגיל של אבא שלי. הכיתי, הצקתי, נתתי דוגמא רעה, וכל זאת בעיר קלקיליה – חמישה ק"מ מביתם החם של סבא וסבתא. לא, לא הייתי "חריג" – הייתי בדיוק במקום "טוב" באמצע.

השתחררתי, והאינתיפאדה הראשונה החלה (כמה עוד צפויות לנו?). עופר, חבר לצוות שנשאר בצבא, הפך לגיבור: גיבור משפט גבעתי ב'. הוא פיקד על פלוגה מסייעת שלקחה מפגין עצור אל פרדס חשוך והיכתה אותו עד שמת. לפי פסק הדין, הוא היה שם והנהיג את העסק. הוא ישב חודשיים בכלא והורד בדרגה – אני חושב שזה היה העונש החמור ביותר באינתיפאדה ההיא, שבה נהרגו כאלף פלסטינים. המג"ד שלו העיד שהכאה לשם ענישה היתה הפקודה מגבוה, ולכן היה אף הוא נאשם במשפט. אפי איתם, המח"ט שנראה מכה ערבים פעמים רבות, הכחיש שנתן פקודה כזו, לא הועמד למשפט והיום הוא מטיף לכולנו מוסר בדרכו לפוליטיקה (ובאינתיפאדה הנוכחית: אפילו לא טורחים לחקור את רוב רובם של מקרי המוות).

ואני בינתיים התחלתי להפוך לאזרח. התגלגל לידי עותק של "הזמן הצהוב" שיצא זמן לא רב לפני כן. קראתי אותו ותפשתי את הראש. סוף סוף הבנתי מה עשיתי שם, מה הייתי שם.

התחלתי להבין שרימו אותי: גידלו אותי לחשוב שיש מישהו שם למעלה שדואג לסדר את העניינים. שיודע דברים שנפלאו ממני, האזרח הקטן. ושגם אם הפוליטיקאים מכזיבים לפעמים, הרי "הדרג הצבאי" לא ינום ולא יישן על משמר בטחוננו, וכל מה שהוא מחליט, נובע מתוך הכרח קדוש.

כן, רימו אותנו, חיילי האינתיפאדות, בדיוק כפי שרימו לפנינו את הדור שנכתש במלחמת ההתשה ובמלחמת יום כיפור, ואת הדור שטבע בבוץ הלבנוני. ודור ההורים ממשיך לשתוק.

גרוע מכך, הבנתי שגידלו אותי על שתי מערכות ערכים סותרות. אני חושב שרוב האנשים מגלים את זה בגיל צעיר עוד יותר: בחיים צריך לבחור בין שתי מערכות ערכים. אחת מופשטת, תובענית, לא כייפית, אשר אין כל הוכחות לקיומה -  והאחרת ניבטת אליך מכל פינה, קובעת מי יעלה ומי ירד, מי יהיה מלך הכיתה ומי יהיה מנודה, מי אנחנו ומי אויבינו. בניגוד לשכל הישר בחרתי בראשונה. בשל מאזן הרווח וההפסד בין השתיים בארצנו, אין לי כל טענות לאלה הבוחרים בשנייה.

בחרתי בדרך הראשונה, ומצאתי עצמי מתנדב במשרד קטן ואפוף עשן במזרח ירושלים, נובר בתיקים שמאחוריהם סיפורים של מוות, התעללות, רשע ביורוקרטי או סתם הצקות של יומיום. הרגשתי שאני מכפר במקצת על מעללי בימי גבעתי; אבל גם שאני מנסה לרוקן את הים בכפית.

פתאום הגיע צו המילואים הראשון לשטחים. התקשרתי בהיסטריה למ"פ, והוא הרגיע אותי: יושבים במוצב על נהר הירדן, אין כל מגע עם תושבים. ואמנם כך עשיתי. אבל חלק מחברי אבטחו את מסוף גשר דמיה. הימים ימי ערב מלחמת המפרץ, והמוני פליטים פלסטינים זורמים מכווית לשטחים – מן הפח אל הפחת. המילואימניקים, ימנים ברובם, התכווצו בראותם כיצד החיילות במסוף קורעות בחדווה שמיכות פוך ומעילים של תינוקות על מנת לוודא שאין בהם חומרי נפץ. אף אני התכווצתי בשמעי את סיפוריהם, אך חשתי גם תקווה: מילואימניקים הם בכל זאת בני אדם, בלי קשר לדעות פוליטיות.

תקווה זו התבדתה כעבור שלוש שנים, כשביליתי שלושה שבועות עם הפלס"ר המהוללת בשלד מוחרם של וילה בפאתי העבסאנים (מי שלא יודע איפה זה, בעיה שלו). כאן התגלה שאותו מילואימניק אנושי יכול גם להיות מאצ'ו מכוער ועלוב, העובר בזמן השירות רגרסיה מלאה לימי הסדיר. כבר באוטובוס לתוך הרצועה התחרו כולם בסיפורי גבורה על מכות רצח  שחילקו בימי האינתיפאדה (אם לא הבנתם: מכות רצח ממש, עד מוות). סיור אחד עם החבר'ה האלה הספיק לי. ניגשתי למשבץ וביקשתי ממנו שייתן לי רק שמירות. המשבצים אוהבים אנשים כמוני: רוב החיילים אינם מסוגלים לשבת סגורים בבסיס יותר מכמה שעות.

כך החלה שגרת הבחילה והבושה, שגרה שנמשכה שלוש תקופות מילואים בשטחים: 93, 95, 97. שגרת הסירוב האפור-בהיר. למשך מספר שבועות הייתי הופך לאסיר מצפון נסתר, שומר על המוצב, או על איזה ממסר נידח בפסגת הר, מתבודד. התביישתי לספר לרוב החבר'ה למה אני בוחר כך: לא היה לי כוח לשמוע אותם יורדים עלי שאני יפה נפש. התביישתי מעצמי: זה היה פתרון קל מדי. התביישתי לכל הכיוונים. אבל "הצלתי את נפשי." לא עסקתי בעצמי ישירות במעשי עוול. רק אפשרתי לאחרים לצאת ולעשות זאת בעוד אני שומר. מדוע לא סירבתי לגמרי? לא יודע. גם פחד לצאת מן השורה, גם התהליך המדיני שנתן איזה שביב תקווה שהעסק עומד להיגמר. ואולי יותר מכל, הסקרנות לראות "מה קורה שם."

ובגלל שידעתי כל כך טוב ממקור ראשון, מניסיון לאורך השנים, "מה קורה שם", איך נראית שם המציאות – לא היה לי כל ספק, מבעד לערפל הקרב ולמסך השקרים, מה קורה שם כבר מן הימים הראשונים של האינתיפאדה השנייה. הצבא, שלאורך השנים פיטם עצמו בסיפורים של "היינו נחמדים מדי באינתיפאדה הראשונה", "אם רק היינו הורגים 100 בימים הראשונים – הכל היה נראה אחרת", קיבל רשיון לעשות את הדברים בדרך שלו. היה לי ברור שאהוד ברק נותן יד חופשית לצבא, ושמופז מנצל אותה עד הסוף כדי לשפוך כמה שיותר דם.

לי כבר יש שני ילדים קטנים, בנים, ומניסיון אני יודע שאף אחד – אף אחד בעולם – לא ידאג לכך שגם הם לא יצטרכו לשרת בשטחים כשיגיעו לגיל 18. אף אחד חוץ ממני. אף אחד חוץ ממני גם לא יצטרך להסתכל להם בעיניים כשיגדלו, ולספר להם איפה היה אבא כשכל זה קרה. היה לי ברור שהפעם אני לא הולך.

בהתחלה זו היתה החלטה שקטה, עדיין מבוישת למדי, בסגנון: "אני מוזר כזה, אני לא יכול ללכת; לא רוצה לדבר על זה יותר מדי." אבל ככל שעבר הזמן, ככל שגברו הטירוף, השנאה, ההסתה, ככל שהפכו הגנרלים את צה"ל לארגון טרור – כך הלכה ההחלטה והפכה לזעקה: "אם אתם לא רואים שזה פשע אחד גדול המוביל אותנו לאבדון – משהו לא בסדר בכם!"

ואז גיליתי שאני לא לבד. כמו לגלות שיש חיים על כוכב אחר.

האמת שאני מבין למה כולם כועסים עלינו. קלקלנו להם את הסדר. הסטאטוס קוו הקדוש קובע, שהימין אוחז בזכות הבלעדית לרקוד על הדם ולדרוש עוד דם. השמאל, מצדו, מייבב על הכורסא בסלון עם כוס יין ביד ומחכה למשיח שיבוא, ובמטה קסם יעלים מפה את הימין, את המתנחלים, את הערבים, את מזג האוויר ואת המזרח התיכון כולו. עולם כמנהגו נוהג. אז למה מפריעים פתאום? מה כבר קרה? ילדים רעים.

אוי שמאל שמאל, שמאל ממוסד ויקר! לא שמת לב, שהמשיח הזה כבר היה פה, נפנף במטה הקסם, גילה שזה לא הולך בקלות, הופקר לבדו בשטח, איבד גובה ולבסוף נרצח – כאשר כולנו (כן, גם אני) צופים בו מן הכורסא? אין, לא שולחים משיח פעמיים! אין ארוחות חינם.

אתם באמת לא מבינים מה אנחנו עושים? למה אנחנו יוצאים פתאום מתוך השורה? ומה ההבדל בין סירוב אישי, שקט (ולמי שלא הבין עדיין, הסירוב האישי הוא דווקא הקל יותר) -  לסירוב פומבי, קבוצתי? אז בואו אסביר לכם לאט ובעברית מנוקדת.

קודם כל, אנחנו מכריזים על אמונתנו במערכת הערכים הראשונה, הלא רווחית, החמקמקה והמופשטת, בקוד המוסרי הידוע בדרך כלל בשם אלוהים (כן, סלחו לי, האנטי-דתיים מבין חברי למכתב. כולנו מאמינים באלוהים, זה האמיתי, לא זה של הרבנים והאייאתולות). אנחנו מאמינים שאין מקום לקוד שבטי שהוא בעצם מסווה לעבודת אלילים, ואין מקום לשיתוף-פעולה עם עבודת אלילים כזו. מי שמרשה לעבודת אלילים להשתלט – סופו שיועלה כקורבן.

שנית, אנחנו (וכן עוד כמה קבוצות, מבוזות ונרדפות עוד יותר מאתנו) מנסים לעצור בגופנו את המלחמה הבאה. המלחמה המיותרת, האווילית, האכזרית והבלתי מוסרית ביותר במלחמות ישראל.

אנחנו הנער הסיני העומד מול הטנק. ואתם, אם אי אפשר לראות אתכם בשום מקום – כנראה שאתם יושבים בתוך הטנק ונותנים עצות לנהג.

  אסף אורון