יום אחד במאי בנגב המערבי, 3 ק"מ מעזה.

בבוקר יצאו מהחפירות 32 איש ואישה והסתכלו סביב על הריסות ישובם. מאתמול היו נתונים תחת התקפה כבדה של כוחות תותחנים, שיריון וחי"ר. מחופרים היטב ומצוידים במספר רובים הם איבדו 7 מחבריהם והרגו 40 מחיילי האויב, שנסוג עם שחר.

מן ההפגזות נותר רק קיר אחד עומד לבדו . עליו היתה רשומה בגדול הכתובת: "לא הטנק ינצח כי אם האדם". היה זה הקיר של צריף חדר האוכל והכתובת זכר לחגיגות ה-1 במאי מלפני שבועיים.

ככה, בכל מקרה אני מדמיין את זה לעצמי. ניסיונו וכשלונו של הצבא המיצרי לכבוש ב- 48 את הקיבוץ, שהוא היום שלי, נירים. מילדות גדלנו על המיתוס האמיתי הזה, בין שדות תפוחי-אדמה, אופקים ועזה.

כשגדלתי הלכתי לצבא.
זה היה בדיוק חודש אחרי שרבין נרצח. התגייסתי לשיריון ועשו ממני מפקד טנק.
בינואר האחרון עשיתי מילואים בשכם.
ישבנו בטנק על גבעה בין כפר ת'ל לאסירה אל-קאבליה, מפגינים את הנוכחות האמיצה שלנו וקופאים מקור. דרך הכוונת של הטנק אפשק לראות מצויין אנשים בכל מיני גדלים, ילדים, חמורים. וכמה דברים הפכו ברורים לי מאי פעם.
לא בטנקים נלחמים בילדים עם אבנים ולא במטוסי אף -16. כל השריון והברזל שבעולם לא יעשו אותנו פחות טועים ואת הפלשתינאים פחות צודקים- מי שנלחם בצדק על החיים שלו, על הבית שלו ועל כבודו האנושי, יילחם עד מוות, גם מול טנקים. וינצח.
אם אנחנו לא מצליחים להקשיב למוסר שלנו, אולי נצליח להקשיב להגיון. ואם אנחנו כבר מתרפקים על היסטוריה בת 2000, אולי כדאי לחפש בה גם לקחים.

אם בנירים ב-48 לא הטנק ניצח, אלא האדם - רוח האדם, חייבים להבין (ולהאמין) שמלחמת האנשים בפלדה בעזה, בשכם ובחברון סופה אחד. אז אולי כדאי לדומם את הטנק עכשיו לפני שנעלה איתו כולנו באש.