לאתר העברי

Back To Home Page

English Site

חזרה לדף הבית

 

"בעיית האיזון בין זכויות האדם והאזרח לבין בטחון המדינה

לבטחון המדינה - בהיותו תנאי לקיום, נדרשת לעיתים קדימות ביחס לאינטרסים אחרים. ברם, התנאים המיוחדים של מדינת ישראל מעודדים גישה קיצונית, המייחסת לאינטרס הביטחוני עדיפות מוחלטת על פני אינטרסים אחרים. במצב כזה טמונה סכנה כאשר שיקולי הביטחון עלולים לסכן אינטרסים כמו שלטון החוק וזכויות אדם ואזרח, ללא הכרח וללא הצדקה. הבעיה טמונה הן במישור המישפטי והן במישור הערכי. מהי הדרך להתמודד עם הבעיה והסכנה הזאת? כיצד ניתן לשרת את הביטחון הלאומי באופן שישמרו גם אינטרסים לאומיים אחרים? "

בהמשך דברים של פרופסור יצחק זמיר, יועץ משפטי לממשלה לשעבר.

" הביטחון הלאומי, אף שהוא תנאי לקיום הלאומי, אינו תכלית בפני עצמה. כך הדבר משום שהקיום אף הוא אינו תכלית לעצמה, אלא רק תנאי לקיום הוגן.

מגילת העצמאות, שנכתבה בעיצומה של מלחמת קיום, לא הסתפקה בהכרזה על הקמת המדינה.

היא הוסיפה כי המדינה תהיה "מושתתת על יסודות החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל". אם במאבק על הקיום נקריב את יסודות החירות, הצדק והשלום, על מזבח הביטחון הלאומי, שום נצחון לא יהיה נצחון אמיתי. יש קיום שאינו כדאי. לכן אסור לראות את הביטחון הלאומי, גם כשהוא אינטרס קיומי, אינטרס יחיד. יש לעשות כל מאמץ כדי לשרת את הביטחון הלאומי באופן שישמרו גם, ככל שניתן, אינטרסים לאומיים אחרים, לרבות החירות הצדק והשלום. שיעבוד מוחלט של אינטרסים אלה לאינטרס של ביטחון לאומי, משום שהוא אינטרס קיומי, עלול להסתיים בקיום של שיעבוד.

קל וחומר באותם מקרים בהם האינטרס של ביטחון לאומי איננו אינטרס קיומי. הנטיה הרווחת לזהות את טענת הביטחון הלאומי אם שאלת הקיום הלאומי, נטיה שיש בה כדי להצדיק כל צעד קיצוני שנעשה בשם הביטחון הלאומי, היא נטיה מוטעית ומסוכנת. הביטחון הלאומי הוא מושג רחב, המורכב מאינטרסים אין ספור, מהם חשובים מאוד ומהם חשובים פחות. לעתים רחוקות בלבד, ובעצם - בעת מלחמה, מדובר באינטרס ביטחוני שיש לו חשיבות קיומית. לפעמים, הנזק שעלול להגרם לביטחון הלאומי עשוי להיות קטן, ואפילו זניח, בהשוואה לנזק העלול להגרם לאינטרס אחר.

כאשר זכות מזכויות האדם מתמודדת במקרה מסוים מול הביטחון הלאומי, נראה הדבר כאילו אינטרס אישי מתמודד עם אינטרס לאומי. ראייה כזאת מטה את הכף לטובת הביטחון הלאומי. אולם ראייה זו מוטעית, ומעוותת את האיזון הראוי בין האינטרסים.

 בראיה נכונה, זכויות האדם אף הן אינטרס לאומי. "

עוד בהמשך..

"הצורך באיזון בין האינטרסים נובע לא רק מן החשיבות הנודעת לזכויות האדם, אלא גם מן הסכנה הנשקפת מן האינטרס הביטחוני. כידוע, הכוח נוטה להשחיט, וכוח מוחלט, כדברי לורד אקטון, משחיט לחלוטין. סכנה זאת גדולה בתחום הביטחון יותר מאשר בתחומים אחרים, שכן אין לך תחום שבו קיים ריכוז של עוצמה וסמכות המתקרב לכוח מוחלט, כמו תחום הביטחון. הסכנה הנובעת מכוח זה גדולה במיוחד בגלל מעטה סודיות סמיך העוטף את הביטחון הלאומי.הציבור המצפה לשמוע הסבר לצעדים קיצוניים של השלטון, מוכן בדרך כלל לוותר על ההסבר לצעדים כאלה בתחום הביטחון, ולקבל בקלות את הטענה שטובת הציבור מחייבת סודיות.

הצירוף של כוח וסודיות, בעיקר כאשר הוא נהנה מאשראי ציבורי, הוא הרה אסון. הדרך לביטחון לאומי, גם כשהיא רצופה כוונות טובות, עלולה להביא לאסון ואף לעריצות. רוב המשטרים בעולם מנצלים את הביטחון הלאומי כדי לבסס את השלטון ולהצדיק את הדיכוי. הניסיון מלמד שגם במדינות נאורות, הסכנה לשימוש לרעה בטעמים של ביטחון לאומי, לא פעם בתום לב, רובצת לפתח. הממונים על הביטחון, שהסודיות מחייבת אותנו לסמוך על התבונה וההגינות שלהם, נוטים למצות את סמכויותיהם כדי לשרת את הביטחון במידה המירבית, בלי שיראו עצמם חייבים לאזן בין הביטחון הלאומי לבין זכויות האדם או אינטרסים אחרים."

ועוד בהמשך...

"......דוקא העובדה, שהאיום הביטחוני על ישראל הוא איום של קבע, מצביעה על כך שישראל חייבת להיזהר בזכויות האדם יותר מאשר מדינות אחרות."