לאתר העברי Back To Home Page

English Site חזרה לדף הבית

יש, להכרתי, שלוש סיבות לסירוב לשרת כחייל ישראלי בשטחים הכבושים: הסיבה המצפונית, הסיבה האידיאולוגית והסיבה הפרגמטית. הסיבה המצפונית היא עניין אישי. חוסר הרצון להתעמת עם מציאות הדיכוי, חוסר הרצון לשלם את המחיר המוסרי והאנושי שנוכחות כזאת גובה ממך ואולי גם הצורך להציג עמדה אישית: אני בוחר לשרת בצבא ההגנה לישראל כמגן, לא כמדכא. הסיבה הזאת היא הצידוק המרכזי שלי לסרב לשרת בשטחים. זוהי סיבה אנוכית. סירוב כזה נועד להגן עלי מפני התרפשות בבוץ שאנשים אחרים שוחים בו מדי יום. אבל זה אינו הצידוק היחיד. אני מסרב לשרת בשטחים בשל כל שלוש הסיבות. הסיבה האידיאולוגית לסירוב יכולה להיות מיוצגת ביתר קלות לטעמי אם הסרבן יבחר שלא לשרת בכלל בצבא. אם אני בוחר שלא לשרת בשטחים מכיוון שהגוף שבו אני משרת נוקט עמדה אידיאולוגית שאינה לגיטימית בעיני, העובדה שאני חייל ישראלי בשטח ישראל לא תהפוך את העמדה הזאת ללגיטימית יותר. מדי צה"ל מייצגים את אותו הדבר בתוך ישראל ובשטחים הכבושים. אני לא מתנער מהסיבה הזאת, האידיאולוגית, לגמרי. הכיבוש שנוא עלי, ואני כן מאמין שצה"ל נגרר לייצוג של עמדה אידיאולוגית פרטית, שאסור לה לאפיין צבא מדינה דמוקרטית שמטרותיו הגנתיות. עד כה זה לא מנע ממני לשרת במילואים. וישנה כמובן הסיבה הפרגמטית: אני ג'ובניק. אני שונא לירות, המטווח הבסיסי בתחילת שירות המילואים הפעיל אינו מכשיר אותי להגן על אזרחים או חיילים. אני איש מרכז הובלה שלא נוהג, ולכן משובץ למשימות אבטחה. כמוני יש עוד אנשים, שליחידות המילואים שלהם אין מה לעשות איתם, והן מוכרות אותם למטרות שמירה על יישובי מתנחלים בעיתות הצורך. זאת הפעם הראשונה שבה נקראתי לשירות בשטחים, ולכן גם הפעם הראשונה שבה מצאתי את עצמי בכלא.

 

את השטחים אני מכיר מחלון המשאית. מאן, מעל 15 טון. נהגתי במשך שירות החובה שלי, בתקופת האינתיפאדה הראשונה. דרסתי עז של פלשתיני בעזה. צפרתי לעגלות חמורים שחסמו את דרכי. עד היום לא הבנתי למה הונפקו מספרי רישוי לעגלות החמורים הללו. הובלתי חומרים לאיטום בתים מבסיסי בינוי. נסענו לאט ובשיירות בתוך ערי הגדה, כדי להקטין את הסבירות שיידו בנו אבנים. שתי משאיות של מרכז ההובלה הוצתו באותה תקופה בשטחים, הנהגים ירו באוויר ונמלטו ברגל למוצבים הקרובים. פעם אני עליתי על נינג'ות ליד צומת נצרים, ופעם חילצתי נהג אחר שעלה על נינג'ות. הליווי החמוש מזמין כיתת תיקונים קלים, ובזמן ההמתנה מאבטחים את המשאית, עוצרים את הפלשתינאים המזדמנים שנמצאים באזור ואם נחה על מישהו הרוח ובמקרה יש בסביבה מטע עצי זית, אפשר לעקור אותו כדי למנוע מארבים. היום קוראים לזה חישוף. היום יש לפלשתינאים נשק. אז היו להם אבנים ובקבוקי תבערה ממולאים בדבק. נהגי משאית, בעיקר מילואימניקים, היכו, או השפילו פלשתינאים סתם כי אפשר. פעם זה היה עציר בפלוגת החוף בעזה (אנצאר 2), פעם סתם מתקהלים מחוץ לממשל, פעם פועלי חממות באחד מיישובי גוש קטיף ופעם עובר אורח ליד פסגות, מעל רמאללה. זאת היתה תמונת העולם שלי בשטחים. בעיקר דרך החלון. לבד בציר ראשי, עם ליווי בציר משני, כנהג וכמש"ק הובלה ממשמר הנגב ואחר כך מבית נבאללה. היום אני מעדיף לשבת בכלא ולא לבצע כל משימה בשטחים. לא להוביל בטונאדות להקמת מחסום, ולא לשמור על מתנחלים.

 

בכלא, אגב, היחס של שאר האסירים אלי היה מצוין. העובדה שאני אסיר מצפון לא חשפה אותי להתקפות מילוליות של שאר האסירים. יש אדישות מוסכמת בכלא בכל הקשור לסיבות הכליאה. העניין היחיד שיכולים להביע בך יתעורר, בדרך כלל, רק אם קיבלת עונש חמור במיוחד על עבירה קלה. מפעם לפעם אסירים הביאו אלי עיתון ובו כתבה על סרבן שטחים זה או אחר. הפעם היחידה שבה נכנסתי לוויכוח, היתה כשחברי הקרוב ביותר בכלא שיתף אותי בכותרת עיתון שצעקה "ירי מרגמות על גילה". הסברתי לו שנקיטת עמדה פציפיסטית בצד הישראלי, אינה מייצרת לגיטימציה לפעולות אלימות מהצד השני. זה לא הפריע לו להמשיך בוויכוח ולטעון שבאותה מידה יכולים לירות גם על כפר סבא. "אתה יודע כמה קלקיליה קרובה?" הוא שאל. כן, אני יודע. אבל אני, ב- 26.6.2001 בחרתי להישאר רחוק מקלקיליה. זה לא מה שיעלים את הכיבוש, את המצוקה או את האינתיפדה. הבחירה הזאת היא נקיטת עמדה בסכסוך, עמדה מוסרית, עמדה פוזיטיבית, לא סבילה, עמדה אופטימית.