English Site חזרה לדף הבית

מאת דני פילק

 

ההחלטה לסרב איננה החלטה קלה.
מבחינתי, אותה סיבה שהקשתה עלי לקבל את ההחלטה היא הסיבה שהביאה אותי לסרב. נולדתי וגדלתי בארגנטינה, והחל מגיל 16 חייתי תחת דיקטטורה צבאית (אך גם את התקופה שבין גיל שנתיים ושלוש, ובין גיל 6 ו12). לכן סוגיית הקשר בין הדרג המדיני לדרג הצבאי – האפשרות לסרב למדיניות שנקבעת על ידי הדרג המדיני - הייתה לי בעייתית במיוחד. אך ככל שהמאבק להגנת ההתנחלויות הלך והחריף, הבנתי שההשוואה עם ארגנטינה היא במישור אחר. הצורך להגן על ההתנחלויות, המשך הכיבוש, מביאים את צה"ל לבצע פעולות שיותר ויותר מזכירות את פעולות הצבא הארגנטיני בתקופת הדיקטטורה האחרונה. נכון, לא צריך להיסחף. תקופת הדיקטטורה בארגנטינה התאפיינה ברמה של אכזריות שהיא - עדיין - רחוקה מאיתנו. אך השילוב של דיכוי אוכלוסיה אזרחית, שלילת כל זכויותיה הבסיסיות, עונשים קולקטיביים, עינויים, הריגתם של אנשים ללא משפט, עוצרים וכתרים, שילוב זה דומה לחלק מפעילויותיה של הדיקטטורה בארגנטינה. בארגנטינה רצחו נשים הרות ואת התינוקות מסרו לאימוץ ל"מקורבים". אצלנו תינוקות מתים כי לא מרשים לנשים הרות להתקרב לבתי חולים. קשה להתמודד עם העובדות. קשה שבעתיים למישהו כמוני, שלא נולד בישראל אלא בחר לחיות כאן. קל יותר לנסות לשכנע את עצמנו שזה שונה, ששם היה יותר גרוע. ואכן היה יותר גרוע. אבל הדימיון הקיים הוא - מבחינתי - יותר מדי. אי אפשר לשתף פעולה עוד. אי אפשר להשתמש בנימוקים של הגנה על הדמוקרטיה כדי להגן על מצב שהוא במהותו שלילת הדמוקרטיה. הראיון הדמוקרטי הינו אוניברסלי, אינו תלוי בגבולות או בשיוך האתנו-לאומי. הכיבוש הישראלי משמעותו שלילת הדמוקרטיה מעם אחר. אי אפשר להצדיקו על ידי נימוקים של "רצון הרוב". ובכל זאת, הנימוק הזה חוזר פעם אחרי פעם כנימוק העיקרי נגד החלטתנו לסרב לשרת בשטחים הכבושים, ולכן ראוי להתייחס אליו. אני רוצה להתייחס לשני טיעונים נגד הסרבנות. הראשון כפי שהועלה ע"י עלי מוהר ב"העיר", השני הוא נימוקיו של אנשי "מחנה השלום" שמתנגדים לסירוב. 1) הסירוב פוגע בדמוקרטיה כי פוגע ברצון הרוב. השוליים - משני קוטבי הקשת - דורשים צדק אבסולוטי כשהמציאות היא מציאות של פשרות. הסירוב שלנו דומה להכרזתם של רבנים במחנה הדתי-לאומי (או ליתר דיוק לאומני) שבבוא העת צריך לסרב לפנות התנחלויות. 2) צריך לשרת אך להתנגד לפעולות בלתי חוקיות בעליל. טיעונו של מוהר מתמודד עם מאמר שהופיע שבוע קודם באותו עיתון, מאמר שהצדיק את הסרבנות תוך כדי הדגשת האמונה הליברלית שדמוקרטיה היא בעיקר הגנה על המיעט ורק אחרי זה שלטון הרוב. על פי כותב המאמר אכן דומים סרבני השטחים לסרבני הפינוי.

אני רוצה להציג טיעון שאיננו נשען על תפיסה ליברלית של דמוקרטיה, אלא על האמונה שבבסיס הרעיון הדמוקרטי נמצא השילוב "חרות, שוויון, אחווה". אני אינני חושב שזכויות המיעוט קודמות תמיד להחלטת הרוב. זו התפיסה שנמצאת בבסיסה של הטענה ה"ליברטאריאנית" המתנגדת לשלם מס ההכנסה. נניח שמיעוט של עשירים מסרבת לשלם מס הכנסה ועוברת כך על החוק בטענה שמס הכנסה פרוגרסיבי פוגע בזכות הקיניין שלהם. האם יש לקבל זאת בטענה שזכות המיעוט קודמת להחלטת הרוב? לדעתי בשום פנים באופן לא. לכן אינני חושב שאפשר להצדיק את הסירוב לשרת בשטחים בנימוקים פורמליים. לדעתי ניתן אמנם להצדיק את הסירוב להיות חלק ממנגנון הכיבוש, ולא לקבל את הסירוב לשלם מס הכנסה. לכן אני אינני חושב שסירוב לשרת בשטחים דומה לסירוב לפנות התנחלויות (גם אם אני בטוח שבוא היום לא צריך להכריח את המתנחלים להיות חלק מפינויין). אני טוען שסירוב תוך עבירה על החוק מוצדק כשמשמעותו להתנגד לדיכוי ולגרימת סבל. אני הולך כאן אחרי אלבר קמי, שטען שפעולת התנגדות מוצדקת כשלא מדובר בפעולה אנוכית אלא בהתנגדות לדיכוי (של עצמך או של האחר). הכיבוש הוא מצב של דיכוי מתמשך. להבדיל מהסירוב לפנות התנחלויות או הסירוב לשלם מיסים, סירובים שהמניע שלהם הוא המשך מצב הדיכוי, הסירוב לשרת בשטחים הוא פעולה כנגד המשך הדיכוי. זו לדעתי ההצדקה להחלטתנו, כי ההתנגדות לדיכוי קודמת – מוסרית – לרצון הרוב, אם רצון זה מנציח את הדיכוי. מה לגבי אלו שמבקשים מאיתנו להמשיך לשרת כדי "לא לפגוע במרקם הדמוקרטיה" ולהתנגד לפקודות בלתי חוקיות? התשובה כאן פשוטה יותר. אנשים אלו גם מקבלים שאי אפשר לקבל כל פקודה, גם אם היא ניתנת על ידי מפקד (וסירוב פקודה "בלתי חוקית בעליל" היא גם "עירור על הדמוקרטיה", שהרי המפקד בשטח נותן את הפקודה כפוף לדרג הצבאי הבכיר, שכפוף לדרג המדיני, שמייצג את הרוב). זאת אומרת שהווכוח הוא בעצם לא על לגיטימיות הסירוב אלא על ההגדרה של "פקודה בלתי חוקית בעליל". לדעתנו מצב הכיבוש עצמו הוא מעשה בלתי חוקי בעליל, ולכן ה"קוו האדום" שלנו הוא לסרב לשרת שם. איך יגדירו אנשי מחנה השלום שמתנגדים לסירוב פקודה בלתי חוקית? על פי החוק הבינלאומי? על פי החוק הישראלי? ומה יהיה אם – כתוצאה ממצב של כיבוש, דיכוי, פיגועים ופחד – יחוקקו חוקים שמוטירים פעולות שמבקרנו בטוחים שהם "בלתי חוקים בעליל" (שהרי גם בג"ץ נתן הכשר לפעולה בלתי חוקית כגון הגירוש ההמוני ב1993)? מה הם יציעו לנו במקרה כזה? גם לציית? אנחנו –שהיינו שם – אומרים שכשאתה משרת בצבא כיבוש, ההיגיון הפנימי של הכיבוש מוביל בהכרח לביצוע פעולות בלתי מוסריות (גם אם הן, באופן פורמלי – חוקיות). השרות מעבר לקו הירוק – עם כל המשתמע מכך – הוא הפעולה הבלתי חוקית בעליל. לסיכום, גם מי שכמוני, אינו מסכים עם הקביעה הליברלית שמעדיפה את הזכות של כל מיעוט לפני רצון הרוב, יכול להצדיק את הסירוב כפעולה דמוקרטית, אף אם הסירוב מנוגד לשלטון הרוב. סירוב היא פעולה דמוקרטית כשמשמעותו התנגדות לדיכוי ולגרימת סבל. סירוב הוא פעולה דמוקרטית כשמשמעותו להרחיב – ולא לצמצם – את מעגלי החופש והשוויון, שהם הבסיס של הרעיון הדמוקרטי. הסירוב לשרת בשטחים עונה לקריטריונים אלו ולכן הוא במעותו פעולה המגינה על הדמוקרטיה.