לאתר העברי Back To Home Page

English Site חזרה לדף הבית

חבורת אנשים צעירים קמה ועושה מעשה. קצינים, מפקדים ולוחמים, אלה המרכיבים את לב ליבו של הצבא, ניצבים לפתע פתאום ואומרים: "לא עוד". אנשים ששימשו תמיד דוגמא ומופת, היו מושא לגאווה והיוו דוגמא חיה ליפי הבלורית והתואר, עומדים היום בריש גלי, נכונים להיות מוקעים ומוקצים, גאים בסירובם לקחת חלק במעשי דיכוי והשפלה, שהם שגרת יומו של חייל המשרת בשטחים.

מה גורם לאותם אנשים לצאת אל מחוץ למחנה, לעמוד כנגד הזרם ולסרב לשחק על פי כללי המשחק הנוהגים?

קודם וראשית לכל - הסירוב לעוור את העין ולאטום את הלב. נראה כי כל אחד מן החותמים נושא עמו את צער השתיקה. את היותו עד, ואולי אף שותף, למעשים הנוגדים את אותם ערכים שחונך להם בבית ההורים ובבית הספר. מעשים אשר אינם נתפסים כלל כאפשריים במסגרת החיים הרגילה, האזרחית, שאנו חיים בה. זו המתקראת דמוקרטית.

באותם ימים בשנה, בהם אנו עוטים על עצמנו את המדים והדרגות, אנו יוצאים למסע אל מקום עלום ונסתר, בו נדרש תפקוד הפוך בתכלית לכל מה שנתפס כמוסרי, ערכי, או דמוקרטי. הציפייה מאתנו, מצד שולחינו (מיהו, אגב, אותו שולח - צה"ל? הממשלה? עם ישראל?) היא לנהוג ככובשים, שתפקידם הוא למעשה, גם אם לא להלכה, להקשות על חייהם של אחרים: להגביל את תנועתם, להפגין קשיחות ונוקשות, להימנע מלהדר פני זקן, ולהתכחש לרגישות הטבעית כלפי הדל והאומלל.

איך ייתכן שעם לבישת המדים יקבל על עצמו אדם מערכת כללים והתנהגות שונה מזו הוא מקיים בגאווה ובאדיקות בחיי היום יום, ישעה את אישיותו "האזרחית" למשך חודש ימים, וינהג בהתאם לאישיות ה"צבאית", המתגלה כמנוגדת למערכת הערכים עליה חונך, על פיה הוא פועל בשגרת יומו, ועל פיה הוא מחנך את ילדיו?

מה קורה עם השיבה הביתה מן המסע אל מחוזות האלימות אשר מעבר לקו הירוק – האם חוזר החייל להיות אותו אזרח צייתן ושומר חוק שהיה טרם מסעו, או שמא שמץ מן הגסות והברוטליות דבק בו?

לא ניתן לנתק את החייל מן האדם. לפיכך, אדם מוסרי לא יטול חלק במעשים שאינם מוסריים, ללא קשר לצבע הבגדים אותם הוא לובש.

מעבר לכך, חייל בכלל, וחייל המילואים בפרט, הוא אזרח קודם להיותו חייל. זהו הבסיס החוקי והמוסרי עליו נשענת חובת השירות הצבאי. בלתי אפשרי, אם כן, לצפות מאדם, שינהג כמכונה אטומה הממלאת פקודות הסותרות באופן מובהק ומהותי את אורח החיים בו הוא מורגל, ועל פיו הוא נוהג כאשר איננו עוטה עליו מדים.

בבסיס הסירוב לשרת בשטחים עומד, אפוא, הניגוד החריף בין מערכת הערכים לה חונכנו, ואותה האמנו שאנו מקיימים הלכה למעשה בשירות בצה"ל, לבין צורת החשיבה והמעשים הנגזרים ממנה, המהווים חלק אינהרנטי מן השירות בשטחים, והסותרים סתירה מוחלטת את עקרונות המוסר.

אך לסירוב פן נוסף – ציבורי. מעבר לסירוב האישי, המצפוני, יש משמעות להתאגדות. תפקידנו הוא להביא לידיעתו של העם היושב בציון מקצת מן הרשמים, החוויות והתחושות של מי שהיו שם. אלה המביאים את הדברים מהשטח וכותבים אותם בדם ליבם.

קל לו מאוד, לציבור הרחב, להדחיק, להתעלם, לעצום עיניים ולהתכחש לסיפורים המציגים את הצד שלנו, הישראלי, שהיה תמיד הצד הצודק, באור שלילי. סיפורים "דמיוניים" אלה נדמים כמתרחשים בארץ רחוקה, או ביבשת אחרת. אולם, אותה ארץ רחוקה ולא נודעת נמצאת במרחק גיאוגרפי קטן, גם אם במרחק מנטלי כה גדול. היא נמצאת מעבר למסך הבערות, שהציבור מעדיף להציב כחיץ בינו לבין מציאות הכיבוש היומיומית. זאת, כדי שלא להתעמת אתה, וכדי שלא ידבק בו, חלילה, שמץ מן המתחולל בה. העדפת הגרסה הרשמית, הממוסדת, על פני סיפוריו של ה"אאוטסיידר" תהיה, על כן, הפעולה הטבעית שההמון יבחר בה. דובר צה"ל ואתו הקצונה הבכירה, ייתפסו תמיד בציבור כאמינים וחפים מכל אינטרס אישי, שכן הם היו תמיד בחורינו המצוינים שחרפו נפשם למען המולדת, אשר טובת הכלל, היא לבדה עומדת מול עיניהם, ואשר הם עצמם אינם טועים לעולם.

אולי אנו, אלה ש"היו שם", ראו את המראות, ושמעו את הקולות, נזכה לאוזן קשבת ולאמון הציבור, מבלי שהדברים יסווגו כנובעים ממטרות אישיות, ומשמשים כמנוף לקידום אינטרסים צרים. אולי הסיפורים שאנו מביאים ממקור ראשון ובגוף ראשון, יפלו על אזניים כרויות, לא רק משום אמיתותם אלא בעיקר בזכות אמינותם.

דרך נוחה להימנע מהתמודדות ישירה עם תוכן הדברים היא להטיל דופי בדוברים, לסווגם כחלק מן "השוליים הסהרוריים של השמאל", או לתייג אותם כ"בוגדים" או "משתמטים". אולם, כאמור, כל אחד מהחותמים הוא ההפך הגמור מבוגד או משתמט.

אותו חינוך שדחק בנו להתנדב ליחידות קרביות ולשאת על עצמנו את עולם של תפקידי הפיקוד, אותם ערכים בשמם יצאנו לשירות מילואים שנה אחר שנה, למרות המחיר האישי הכרוך בכך - כל אלה דחקו בנו לצאת למערכה הנוכחית: לעמוד חשופים אל מול ההתנגדות והכעס המתעוררים בציבור לאור ניפוץ הקונסנזוס, לאור הגילוי שצה"ל שלנו אינו אותו צבא מוסרי שציפינו ממנו להיות, ולאור חשיפת ערוותו של הכיבוש, המוסתרת על ידי מכבסת המילים שהממסד ודובריו הרשמיים עושים בה שימוש כה נרחב, כדי ליצור קונצנזוס והסכמה לאומית מדומה.

אדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו. מאבק זה, אליו יצאנו (ושוב, כרגיל, כעומדים בראש, ותוך נכונות לשלם מחיר אישי כבד) נובע מאותה תבנית בה נוצקנו. אלא שעתה, נאבקים אנו על הנוף, שלא יוכתם, ועל התבנית, שלא תעוות.

בספרו "מישהו לרוץ איתו" כותב דויד גרוסמן את הדברים הבאים:

איש מהם לא דיבר אף פעם על מיקו והחברים שלו ועל מלאכתם; האמנים חיו עם העבריינים, שהו אתם שעות רבות בכל יום, אכלו ונסעו אתם, הופיעו לידם, וכאילו לא ראו ולא שמעו ולא אמרו דבר על מה שבאמת התרחש שם. תמר הרגישה איך זה קורה גם לה, איך היא מאלפת את עצמה להיות שלושת הקופים. פעם אחת כשחזרה בלילה מהופעה בנס ציונה ושכבה מצונפת ורעבה במושב האחורי, חשבה שהיא מתחילה להבין איך בני אדם מתרגלים לחיות במשך עשרות שנים תחת משטר של עריצות ודיכוי, ומנתקים את עצמם ממה שמתרחש סביבם, כי אם יבינו באמת את מצבם, ויאמרו לעצמם ביושר גמור עם מה הם משתפים פעולה – הם יצטרכו למות מרב בושה.

הסירוב לשרת בשטחים נובע מן הרצון שלא להתנתק ממה שקורה סביב, וכתוצאה מהישיר מבט נוקב אל המציאות.

השאלה שמפנה אקט הסירוב לציבור בישראל היא – לאן מופנה מבטך?

 

דורון מוטעי