לאתר העברי Back To Home Page

English Site חזרה לדף הבית

כקצין לוחם בצבא ההגנה לישראל שירתתי בכל רחבי הגדה ורצועת עזה. אינני נאיבי. לפעמים צריך להרוג בכדי לשרוד. בשמה של מדינת ישראל רדפתי אחרי ילדים שיידו עלי אבנים. סיירתי בסמטאות של מחנות פליטים. דפקתי בחוזקה על דלתות פח בשעות הקטנות של הלילה. חיפשתי חומרי הסתה בין מזרונים ושמיכות. שמעתי תינוקות בוכים. הוצאתי אנשים מהמיטה למחוק סיסמאות מהקירות. הטלתי עוצר. נאבקתי בדגלי פלסטין שהתנוססו על עמודי חשמל. עצרתי רכבים. החרמתי תעודות זהות. הובלתי עצורים כפותים בירכתים של הג'יפ. יריתי במפרי סדר. עצרתי מאות רכבים במחסומים. מיקמתי תצפית על גג של חנות עוגות ברחוב הראשי של עזה. שיגרת כיבוש. יום, יום. שעה, שעה. 35 שנה.   

האמנתי כי זו מלחמת אין ברירה. הרי הפכנו כל אבן בכדי להגיע לשלום.

בנינו מעל 100 התנחלויות. יישבנו בהם 200 אלף מתיישבים. איבדנו לוחמים, ילדים, אמהות. הכל למען ביטחון המדינה. למען השלום. כדי לעצור את המתאבד הבא.  35 שנה התנוסס בגאון דגל שחור מעל ראשינו, אך סירבנו לראותו.

לא עוד.

                                                                                   

                                                                                    סרן איתי חביב

                                                                                    מחותמי מכתב הלוחמים 2002