לאתר העברי Back To Home Page

English Site חזרה לדף הבית

  1. המעשה שלכם הוא לא דמוקרטי!

אחד הסממנים של דמוקרטיה חלשה, הוא המהירות בה נשלף הטיעון: לא דמוקרטי. במקום להתמודד עם טיעוני היריב, בגבולות המגרש,  ממהרים להוציא אותו מחוץ למשחק. דמוקרטיה אינה רק מבנה פוליטי בו נבחר השלטון בבחירות חופשיות פחות או יותר. דמוקרטיה אף אינה רק סט של ערכים וחירויות בסיסיות. דמוקרטיה היא עצם הדיון, היא היחס הדיאלקטי והמשתנה תמיד בין קטבים רעיוניים מנוגדים. בין בטחון המדינה לזכויות הפרט. בין חופש הדיבור להסתה. בין שלטון הרוב לזכויות המיעוט. בין צו המצפון לצו החוק. ההכרעות מתקבלות מדי יום, וכל שעה: בבתי המשפט, בתקשורת, בהתארגנויות הפוליטיות, ובמוסדות החינוך. אין נוסחה או מתכון לדמוקרטיה. לראיה: בעולם יש עשרות דמוקרטיות, ואף אחת לא זהה לשניה. בדמוקרטיה חזקה מותר ואף מומלץ למתוח את גבולות השיח, להרחיב את גבולות המגרש הציבורי. תמיד, כמובן, תוך כיבוד האחר.  פעולת סירוב לא אלימה אכן פוגעת בעליונות שלטון החוק, אך בד בבד היא מחזקת ערכים אחרים. הדמוקרטיה הישראלית, בעיני עדיין דמוקרטיה מפוארת, בשלה כיום לעשות את תנועת המטוטלת שאנו מנסים להניע.

 

  1. אם אנחנו לא נהיה שם, יהיה יותר גרוע!

ואיפה היינו עד עכשיו, בים? אנחנו שם כבר הרבה שנים, והמצב, ככתוב: אכן נעשה יותר גרוע.  אני מציע להפרד מהנחת היסוד ש"אנחנו", כאילו שיש איזה "אנחנו", אנשים יותר טובים מחייל מילואים מתנחל, לדוגמא. אנחנו לא יותר טובים ממנו, ואנחנו אפילו לא יותר טובים מחיילים אחרים (אסור להשוות), בצבאות אחרים (לא, אל תשווה, אסור) בזמנים אחרים, שגורלם זימן להם סיטואציה של בחירה מוסרית בלתי אפשרית. אף אחד לא מחוסן מהשרירות שבהפעלת הכח.  כאותו חכם, שאינו נכנס למצבים שפיקח יודע לצאת מהם, אנחנו לא רוצים להעמיד את המצפון שלנו במבחן. כולנו בני אדם, בסך הכל בני אדם.

     

  1. אבל למה לסרב? אין אמצעי מחאה אחרים?

האמת שיש, ואפילו טובים. אקט הסירוב אינו מקודש. אין נשק טמא, כשם שאין נשק טהור. נשק הוא רק מכשיר בידי בני אדם. אך הסירוב הוא האמצעי היעיל והזמין ביותר בשעה זו, והשעה שעת חרום. אם תרצו: זוהי שביתת הליזיסטרטה של המילואימניקים הקרביים, זהו אמצעי הלחץ שלנו. כולנו התבשלנו בינינו ובין מצפוננו ימים ארוכים, מתלבטים אם לעשות את הצעד הכופר בסמכות החוק. לצערי, במלחמה זו צה"ל אינו רק כלי לביצוע מדיניות. קציני צה"ל הבכירים, חלקם מאוכזבי אוסלו וחלקם סתם תאבי אקשן, מובילים ומשפיעים על המדיניות. הרצון "לחשף" את כל גבולה של רצועת עזה ממטעים ופרדסים, הפך למין תחרות ביזארית בין מג"די מילואים,  כשכל אחד רוצה להספיק כמה שיותר בשלושת השבועות שלו. הסירוב במקרה זה אינו רק התרסה כנגד מדיניות הממשלה, אלא כנגד הצבא, שהאלימות בה הוא נוקט מאז תחילת העימות, לא הביאה ולו גרם ביטחון לתושבי ישראל.

מאור פרסאי.