ב-5 ביוני 1967 קמה במזרח התיכון מדינה חדשה, על השטח הקרוי בפי היהודים ארץ-ישראל ובפי הערבים פלסטין. מדינה זו הוקמה כתוצאה של איחוד כפוי בין מספר שטחים, שקודם לכן נשלטו על ידי מדינות שונות. שלושת השטחים המאוכלסים ביותר במדינה החדשה היו: השטחים שנשלטו על-ידי מדינת ישראל בשנים 1948-1967, הגדה המערבית, אשר היתה תחת שלטון ירדני, ורצועת עזה אשר היתה תחת שלטון מצרי.

הרציפות השלטונית והסמלית שהתקיימה בין מדינת ישראל לבין המדינה החדשה גרמה לרבים להניח כי יש זהות בין שני הגופים הפוליטיים הללו. למעשה, ב-5 ביוני 67 חל שינוי איכותי שמחייב לראות בגוף החדש מדינה אחרת. מדובר לא רק בגידול העצום בשטח וגם לא העובדה שאוכלוסייתה היתה גדולה בכשליש מזו של מדינת ישראל. חשוב מכל היה הויתור המוחלט של המדינה החדשה על השאיפה להיות ברבות הימים למדינה דמוקרטית. מדינת ישראל אמנם לא היתה מופת לדמוקרטיה ועל כך יעידו השלטון הצבאי שהוטל על אזרחיה הערבים ואפלייתם הבוטה לעומת האזרחים היהודים. עם זאת, במגילת העצמאות, שהיא הדבר הקרוב ביותר לחוקה של המדינה הצעירה, הובעה נכונות הצהרתית לכונן משטר דמוקרטי בו נשמרות זכויותיו של כל אדם ללא הבדל גזע ודת. בהקשר זה, הסרתו של הממשל הצבאי בשנת 1966 בישרה על ראשיתו האפשרית של תהליך שהיה הופך את מדינת ישראל לדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

המדינה החדשה שהוקמה, "מדינת ישראל הגדולה", לא היתה מחוייבת למגילת העצמאות של מדינת ישראל ולא שאפה להיות מדינה דמוקרטית. גבולותיה של מדינה זו כפי שהוצגו, למשל, בתחזית מזג האוויר בעיתונות, ברדיו ובטלויזיה – כללו את כל השטח שבין הים התיכון לנהר הירדן. התלמידים בבתי הספר הממלכתיים של מדינה זו למדו בשיעורי גיאוגרפיה ובשיעורי "מולדת" אודות גבולות מדינתם, שהשתרעו אף הם בין הים התיכון לבין נהר הירדן. לאחר מכן למדו אותם תלמידים בשיעור אזרחות אודות עקרונות הדמוקרטיה – צורת השלטון שבה העם בוחר את שליטיו. מה שלא נלמד בבתי הספר הללו היתה העובדה הפשוטה שסדרי הממשל הדמוקרטיים היו תקפים רק לגבי חלק מן השטחים שבשליטתה של אותה מדינה. העובדה שכרבע מתושבי המדינה החדשה היו נטולי זכויות אזרח, לא יכלו לבחור את שליטיהם ולהבחר וחיו תחת שלטון צבאי היתה מחוץ לתכנית הלימודים.

במשך הזמן הסתבר שההבחנה בין שני סוגי השלטון אינה בהכרח טריטוריאלית. לאזורי השלטון הצבאי, הגדה המערבית ורצועת עזה, עברו להתגורר מספר לא מבוטל של תושבים מן השטח שהיה בריבונות הפרלמנט הנבחר. וראו זה פלא – תושבים אלה המשיכו לשמור על זכותם לבחור ולהבחר, וכן על זכויות אחרות כדוגמת חופש הביטוי וחופש ההתארגנות שנמנעו מן התושבים הותיקים. כך נוצרו בשטחי השלטון הצבאי שתי קבוצות – היהודים, שהיו בעלי זכויות האזרח המלאות, ולעומתם הערבים הפלסטינים (שהמהגרים החדשים התיישבו על אדמות שהופקעו מהם), אשר היו נטולי זכויות אזרח. בבתי הספר של בעלי הזכויות המשיכו ללמוד כי אפלייה על רקע גזעי, אתני, לאומי או דתי היא דבר נורא שבני אנוש צריכים להאבק כנגדו. בהקשר זה הוקדשו שעות רבות ללימוד הגזענות שהופנתה כנגד היהודים באירופה, אך לא הוקדשו שיעורים לדיון במצבם של לא-אזרחי המדינה, תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה.

לא פעם ולא פעמיים התקוממו התושבים נטולי זכויות האזרח כנגד מעמדם הנחות במדינה הלא דמוקרטית. התקוממויות אלה דוכאו ביעילות וביד ברזל, עד אשר יום אחד בסוף שנת 1987 הגיעו מים עד נפש, והתקוממותם הפכה מתמשכת ומקיפה. התקוממות זו הביאה לחשבון נפש בקרב הציבור הרחב של בעלי הזכויות ומנהיגיהם. לאחר תהליך מדיני ממושך ושנים ארוכות של משא ומתן אמרו בעלי הזכויות לחסרי הזכויות: "הקימו לכם שלטון עצמי משלכם (לצורך העניין, אם זה ממש חשוב לכם, נקרא לו מדינה). מדינה זו לא תכלול חלקים חשובים מן השטחים שכבר נגזלו מכם, והיא תהיה מבותרת לאורכה ולרוחבה על-ידי לשונות ורצועות שלא יהיו בשליטתכם, שכן אלה מיושבים כבר על-ידי בעלי הזכויות. כמו-כן, גבולות המדינה הזו ימשיכו להיות בשליטתנו". ההצעה המשפילה הזו הביאה לגל נוסף של התקוממות. דיכוי ההתקוממות, התגובה לדיכוי והתגובה לתגובה עלו בחייהם של מאות אנשים חפים מפשע, יהודים בעלי זכויות וערבים חסרי זכויות.

האנשים שעליהם מוטל היום לדכא את ההתקוממות הינם תלמידיה של מערכת החינוך המתעתעת של "מדינת ישראל הגדולה". זו מערכת אשר מחד הטיפה לדמוקרטיה וגינתה אפליה על רקע גזעי, אך מאידך ציירה מפות שהעניקו לגיטימציה למשטר לא דמוקרטי וגזעני בעליל. היום, מאות תלמידים שקדנים שלמדו בשיעורי אזרחות מהי דמוקרטיה, דורשים ליישם את עקרונותיה במציאות, או לפחות לא לדרוש מהם להגן בפועל על קיומו של משטר לא דמוקרטי. בעשותם זאת הם מואשמים על-ידי הימין בבגידה ועל-ידי השמאל בערעור יסודותיו של המשטר דמוקרטי (!)

יש מי שאינו מעמיד את השוויון האזרחי ואת הדמוקרטיה במיקום גבוה בסולם הערכים שלו. עם אלה כמובן אין לי שיג ושיח. עם מי שעדיין מאמין בדמוקרטיה, ניתן להתווכח על האופן בו ראוי ליישם את עקרונותיה – מדינה גדולה אחת שבה ייהנו כל האזרחים מזכויות שוות, או חלוקה לשתי מדינות עצמאיות שבהן ייהנו כל האזרחים מזכויות שוות. עם זאת, על דבר אחד לא יכול להיות ויכוח: מי שמסרב לקחת חלק בשלילת זכויות אזרח ממיליוני אנשים לא מסכן את הדמוקרטיה, אלא נלחם למענה.

תמיר שורק