לאתר העברי Back To Home Page

English Site חזרה לדף הבית

המכתב הזה נכתב אליך, חשוב לי שתביני אותי, עומדת מאחוריו מחשבה, כאב, לא יהיה ל ך קל לקרוא אותו, אני יודע. המכתב הזה חייב להיכתב, חייב לפרוק את זה, אשמח אם תח לקי איתי את הרגע, את חמש הדקות הקרובות ותשמעי את מה שיש לי לזעוק, את הסיפור שיש לי לספר.

כמו מרבית הצעירים בני המחזור שלי גם אני התגייסתי לצבא ליחידה קרבית, מרץ 92, ב סוף החורף הקשה ההוא, סוף לחופש ארוך, כניסה למסגרת, חודשים רבים של טירונות ואי מונים במתקן אדם ובחמאם אל מליח הופכים צעיר רגיש ללוחם. בין השאר גם שטחים, ק ו בחברון, דרישה תקיפה מגברים מזדקנים להוריד דגלי אש"פ מעמודי חשמל. דגלי אש"פ קראנ ו להם, לא דגל פלסטין, שוב השפה ניסתה לכונן מציאות, הניסיון של המדינה למנוע כל גילוי של לאומיות פלסטינאית. בימים שלפני הסכמי אוסלו ניצבו מקלות ארוכים ליד מר בית הבתים, מקלות שהניחו התושבים הפלסטינאים כדי שכשהחיילים יורו להם להוריד את הדגל הם יורידו אותו עם המקל ולא יאלצו לטפס. תופעה מוזרה זו זר לא היה מבין, לעו לם לא היה מנחש את תפקיד המקלות, לעולם לא היה מצליח להבין את הטקס המוזר בו הצעיר לובש המדים תופס את הפלסטינאי הקרוב ביותר אליו, על פי רוב מבוגר מהורי הצעיר, ודורש ממנו להוריד את הדגל. החיילים "הנאורים" עשו זאת בצורה יפה, "הפחות נאורי ם" הוסיפו קללה, לעיתים גם מכה יבשה. אין דבר כזה כיבוש נאור, הכיבוש הוא שלילת ה זהות של האדם, הוא שלילת החופש. הכיבוש פוגע בכבוד האדם ובחירותו. הכיבוש הוא ש יוצר את השנאה הכל כך עמוקה של הפלסטינאים, ואת ההסתכלות של הציבור הישראלי על ה פלסטינאים באובייקט, לא כסובייקט, כיצור חסר זהות וכבוד.

אני מקווה שאני לא משעמם אותך, הסיפור הזה ודאי נשמע לך מוכר, הרי שמעת אותו כבר כ ל כך הרבה פעמים!. רואה אותך מקפלת את הדף, הסיפור הזה לא מעניין אותך, הוא מספר ע ל ארץ רחוקה, על זמן עבר, הנייר ימצא את דרכו לפח הזבל שמתחת לכיור. ובכל זאת ממשיך, חשוב לי להסביר את הצעד שעשיתי, ביצעתי צעד לא פשוט, צעד שנוגד את החינוך לתוכו ג דלתי, אבל לא יכולתי אחרת, פשוט לא יכול.

הסכם אוסלו תפס אותי באידנא, נפת חברון, חצבים פורחים על גבעות אחרי קיץ ארוך מידי , חם מידי, פתחו סתיו עם תקווה, שיירות של ילדים מובלים ע"י פעילי פתח זרקו עלי זית , תקווה שכל זה ייגמר, שנשוב הביתה, תקווה לשלום. אבל הקיצוניים משני הצדדים הרסו את הכל. ינואר 94, שוב קו בחברון, 10 ימים של תופת, פיגוע ירי רודף פיגוע ירי, יום החמאס, רוצח את בני משפחת לפיד, ויום המחתרת היהודית רותחת שלושה פלסטינאים בת רקומיה, שלושה ששמם נשאר עלום בתודעה הישראלית. ואז הבוקר הנורא של פורים, כש הרופא רצח 30 פלסטינאים במערת המכפלה, ובאותו היום הצבא הרג 5 פלסטינאים במהומו ת בעיר. אביב קשה ירד על עיר. חודשיים לאחר הטבח נמשך העוצר המלא, הורגלנו לזריקות אב נים מכל גג, לבקבוקי תבערה, קיבלנו הוראה ברורה "תביאו לי ברכיים", כל לוחם יודע שבלי לה, תוך כדי תנועה, אי אפשר לכוון לברך ולמטה. נמנעתי לחלוטין מירי לכיוון אנ שים, ניסיתי למזער את הנזק, לא כולם נהגו כך.

זוכר במיוחד ערב, מוצאי שבת, המשימה היתה ללוות את הרב להור, רבה של קריית ארבע, מ הקריה לבית חגי, ליווי החוצה את כל חברון הפלסטינאית, בבית חגי פגשתי יהודים מב ולבלים לפני המפגש, אחרי המפגש הם אמרו שעכשיו הם מרגישים הרבה יותר שלמים עם ז ה, הרבה יותר טוב, וברור לכולם מה הוא זה!, ורק אני נקרעתי בתוכי, איך אפשר לה יות יותר שלם עם רצח! עם טבח!. ליוויתי את הרב חזרה לחברון.

את עדיין איתי?, אני לא אאריך, אשחרר אותך ליום נוסף של תל אביב או ירושלים, של ח רדות על בטחון אישי, על מצב כלכלי, על מדד מניות או מפלס כינרת או כל מפלס אחר. לקחתי חלק פעיל בכיבוש, ראיתי איך נבנים כבישים עוקפים, איך פסגות מתרחבת לס גור על רמאללה, איך איתמר הופכת לרף גבעות בנות שני קרוונים כל אחד. ראיתי את יותר ממחצית השטח מופקעת לידי מתנחלים וצבא, אין זכויות קניין לפלסטינאים, אי ן חוק, אין כבוד. הם לא אזרחים של אף מדינה, שלטון צבאי, מנהל אזרחי הנוטל מהם כל כבוד של שייכות, של חופש פרט. ולקחתי חלק בכל זה, מתוך מחשבה, תוך כדי כאב, מתוך תקווה שבקרוב זה ייגמר, שהעם בישראל באמת הבין שעליו לסיים את הכיבוש, שרכשנו את המידה המוסרית המינימלית של כבוד האדם.

הדברים השתנו בשנה האחרונה, יש דברים שאסור לעשות, אסור. אסור להשפיל עם שלם, אסור לפגוע באופן גורף ושרירותי ברכוש, לעקור גפני ומטעי זיתים כי הם נמצאים קרוב לכביש ראשי, להרוס בתים רק כי הם נמצאים קרוב להתנחלות, ועל כן סופגים אש ומהווים מסתור במהלך חילופי האש הבלתי פוסקים. טעות בניווט ברפיח הרסה 20 בתים מעבר לתכנון, תארי לעצמך שזאת שורת הבתים שלך. מטען אווילי הרג חמישה ילדים בני משפחה אחת ברפיח, מה היית חושבת על אותו קצין אחראי אם אלו היו הילדים שלך?. אבל החמור מכל זה לא מה שנובע מפעולה של צוות יחיד, אלא מה שאני כחייל בשטח לא יכול למנוע, מה שעצם הנוכחות שלי בשטח גורמת, הסגירה ה הרמטית של כפרים רבים, סגירה המונעת מאנשים להגיע לעיר לקבל טיפול רפואי, מהווה גזר דין מוות לזקוקים לדיאליזה, כמעט ואין חרשים אילמים בשטחים הכ בושים, הם לא נשמעו לפקודה לעצור, אחוז הלידות בבית הוכפל, כך גם אחוז תמותת התינוקות בלידה. ואני אחראי ישירות לכל זה, אני החייל בשטח, זה שש מר על הבולדוזר שביצע את החסימה, זה שסגר את הכפר. חשבי על עצמך סגורה כבר ש נה בכפר בגודל של חדרה, שנה בחדרה בלי לצאת ממנה, ללא עבודה, על אוניברסיטה או עתיד אין בכלל על מה לדבר, הרעב כבר הופך הרגל, בלי עתיד. לא היית מתפו צצת?!. יש דברים שאסור לעשות, שיש ציווי מוסרי לא לעשות, והציווי המוס רי הזה גובר על כל חובה כללית לשרת. לשרת את מה?!. הכיבוש הוא לא אופציה, אסור לנו להמשיך ולהשפיל עם שלם, אסור. 35 שנות כיבוש הרגילו אותנו כי מצ ב זה אפשרי, השקר המתמשך הפך הרגל, הפך מציאות קיימת, יש המנסים להפוך אותו לאמת. וכולנו משלמים את המחיר. הגעתי למסקנה האישית שלא יכול לקחת בז ה חלק, אני לא מוכן לקחת חלק בכל זה, אסור לקחת בזה חלק!.

אני צועק עכשיו. האם את שומעת? האם מישהו מקשיב?. אני כועס עכשיו, על זה שארצי דורשת ממני לבצע כל זאת, על הפגיעה האנושה שהיא פוגעת בעם אחר, וכך גם פוגעת בעצמה, בהבאת השנאה לידי קיצוניות שפלסטינאים כה רבים אומרים "טוב למות בעד ארצנו" וגם "תמות נפשי עם יהודים", פוגעת בעצמה בכך שמגדלת דור חדש של נוע ר, נוער שלא מכיר בכבוד האדם וחירותו, שמאמין כי כיבוש והשפלה הם דבר טבעי, הם דרך חיים, ודרך מוות. אני יוצא לקו החשוב ביותר שעשיתי מאז אני משרת במיל ואים, החזית על דמותה המוסרית של המדינה, על דמותה של ארצי, על עתידה.

המכתב הזה נכתב אליך, חשוב לי שתביני אותי, עומדת מאחוריו מחשבה, כאב. לא קל לקרוא אותו לא היה קל לכתוב. מודה לך על שחלקת איתי את הרגע, את המחשבה, א ת הכאב.

אורי טל