לאתר העברי Back To Home Page

English Site חזרה לדף הבית

בשנת 1972 התגייסתי לצבא , נהייתי חובש קרבי בגדוד תותחנים ושרתתי במוצב על גדות התעלה – כבוד מפוקפק להימנות על 1 מ-436 חיילים ששרתו על קו המים. פרצה מלחמת יום כיפור - שאם גולדה, דיין וגלילי היו מסכימים בשנת 1970 ליוזמת גולדמן ויותר מאוחר להצעות סאדאת – לא הייתה פורצת. מלחמה ארורה שאפשר הייה למנוע אותה ! (בינתיים נהרגו 3000 חיילים ונפצעו 10000 , בלי לספור נפגעי אויב ) . אחרי אותה מלחמה הסכים בגין , וגם אותו דיין – למה שקודם לכן הם התנגדו לו – שלום !!
 
וכך גם זכיתי להיות חבר במועדון נכי צה"ל.
 
חזרתי לשרת כחובש קרבי ואחר כך כרופא קרבי בגדוד שריון.
 
הכבוד המפוקפק לשרת בשטחים הכבושים כחייל בצבא כיבוש נאור נפל בחלקי – כבר בסוף שנות השבעים ותחילת השמונים נעשו - חטאתי גם אני - מעשים שאדם הגון לא צריך לעשותם : מחסומים , התעמרות באוכלוסייה מקומית , טיפוח שטינקרים בוגדים בבני עמם , נישול קרקעות למען צרכי בטחון של מתנחלים שואפי נקם בשם שליחות אלוהית , חישוף מטעים ושדות , מעצרים ללא משפט ...
בשנת 1982 השתניתי , התבגרתי , לא יכולתי עוד . מלחמת לבנון - מלחמת שלום הגליל – אח איזה אוקסימורון יפה ! – בה כבר סירבתי להשתתף : לאושרי לא קראו לי ביומיים הראשונים לקרבות , אחרת הייתי מכה על חטא עד היום . אחרי שלושה ימים ידעתי – אני מסרב – זאת לא מלחמת מגן .
 
קיבלתי צו לשירות בלבנון - מיד כשראיתי את המעטפה החומה בתיבת הדואר - הרגשתי וחשתי שלוש תחושות מיידיות עולות בי : קבס , גועל ובחילה עם טעם רע בפה מחשבה מיידית : אני לא אוכל להסתכל לעצמי במראה אף פעם עוד מחשבה מיידית : כשיהיו לי נכדים עוד 30- 40 שנה וישאלו אותי ( עם כל האסוציאציה המזוויעה ) גם אתה רק מילאת הוראות ? – מה אני אגיד להם ? – גם אני רק מילאתי הוראות ??? הדרך מכאן להגיד לא ! – אחרי שנות שטיפת מוח של מערכת החינוך – הייתה קצרה .
 
סירבתי. ישבתי בכלא הצבאי בשנת 1983 . באותה תקופה היו כלואים שם גם חיילים סורים שבויים , כרופא אף טיפלתי בהם בהיותי כלוא , כשם שהותר לי לטפל בכולאים ובכלואים הישראלים. אין הבדל . כולנו רצינו הביתה. אחרי שחרורי מתקופת מעצרי – סירבתי שנית – ויתרו לי ושירתתי בתחומי הקו הירוק. עוד פעם אחת ב- 1984 או 1985 שירתתי בחברון – מול אדנות המתנחלים והצבא הסר למרותם ומשרתם – התפכחתי סופית.
 
הורחקתי מגדודי. סירוב אחרי סירוב , הסכמתי לשרת וכך עד היום רק בתחומי הקו הירוק .
 
השנה ימלאו 30 שנה מאז שהתגייסתי לצבא ( קל לחשב בן כמה אני ואולי לזכותני בתואר זקן השבט ) – אני משרת עדיין כ – 45 –48 ימים בשנה . יתכן וחולשת אנוש הטמונה גם בי היא זו שמניעה אותי לסרב לשרת מעבר לקו הירוק : אני לא סומך על עצמי שאדע להבחין בין כל הנקודות והדגלונים השחורים הלא-מוסריים הרבים שמתנופפים שם. לא להיות שם זו רפואה מונעת , הגנה על מצפוני המסרב לדכא עם אחר הלוחם למען חירותו , גם אם דרכיו הם אמצעיו.
 
בסך הכל אני רוצה להיות מסוגל להמשיך ולהסתכל לעצמי במראה בלי בושה ועם כבוד. ומעשה הסירוב שלי במלחמת הברירה המיותרת בלבנון וסירובי הרבים אחר כך נוסכים בי גאווה.
 
"יימצאו כאלה שידביקו את כינוי הגנאי "תבוסתנות" לדעות המובעות כאן. ברם מן הראוי שבעלי ה"אין ברירה" יהרהרו אם בעצם הם בעצמם אינם התבוסתנים האמיתיים. באין להם חזון לטווח ארוך ואף לא כוח - הכרעה להחליט כאן ועתה הם מכנים את ההיגררות אחרי ההסלמה – מדיניות, ולהיעדר מחשבה ביקורתית – הם קוראים עמידה עקשנית ; ומכאן תגובותיהם הרגשניות ועצבניות על כל ניסיון להקשות קושיות המכוונות להפשיר את הקפאון שבמחשבה, ולכל ניסיון של חיפוש אחר סכר שיבלום את ההידרדרות לתהום."
(דודי, פרופ' יעקב טלמון, "הניצחון במלחמת ששת הימים בפרספקטיבה היסטורית" 1970)
 
בעתיד אני אוכל להגיד לנכדי שאני לא רק מילאתי הוראות. יורם טלמון