לאתר העברי Back To Home Page

English Site חזרה לדף הבית

הכל התחיל מהסל של מקדונלד במחצית השניה שמכבי עלתה לשלב חצי הגמר. הייתי במחסום עם נאצי. ככה זה בצבא או שקוראים לך בשם המשפחה או בשם חיבה. נאצי היה מאושר ובאותו לילה יכולת לשמוע אפילו את קולות השמחה אצל הפלשטינאים לידינו. ככה זה לכל אחד יש את הסיפוק הקטן שלו. לנו את מכבי. להם שלא בודקים את הבגאג' באוטו, שלא מעכבים במחסום ושלא מקללים ודוחפים. את האישה. את הילדים.

שבוע אח"כ העניינים היו אפילו יותר טובים. עלינו לגמר. המסיבות מהכפר לידינו נשמעו עד למחסום ונאצי ואני רקדנו ושמחנו והיה לנו טוב. לאט לאט התחלתי לחשוב שאולי הכינוי הזה נאצי כבר לא כל כך רלוונטי אליו. הייתי קורא לו בשמות חיבה אחרים וכמעט ושכחתי למה קוראים לו ככה.

הימים הפכו קצרים ונעימים. השמים היו כחולים ובלילה השמש הצהובה של מכבי הייתה מחייכת אלינו מול העיניים. גם כשהיה חושך מצריים אחרי 10 שעות במחסום. נשים נסעו לבתי חולים. ילדים הגיעו בזמן לביה"ס. היינו נאצי ואני ממש "כיבוש נאור".

ביום רביעי נאצי התחיל להראות סימני מתח. הוא התעצבן לעיתים קרובות ואני חשבתי שהוא קצת עצבני לקראת המשחק מחר. בבוקר יום חמישי הוא לא אכל כלום וכמעט הרביץ לקצין שאמר לו שבזמן המשחק הוא ואני במחסום. עוד פעם. יום אחרון למילואים. גביע אירופה. כבר התחלתי להתגעגע לאישתי.
במחסום דיברנו. סגרנו פערים. מדהים כמה זמן 2 אנשים יכולים לדבר. להיות זה בחברת זה.

המשחק התחיל. הכל היה טוב עד שקטש קלע את סל הניצחון ולא למכבי.
"מתייוון מסריח"
"משת"פ",
"בוגד"
הקולות החלו בוקעים מלבו של נאצי.

רכב הגיע. נאצי שהתעצבן ורצה לפרוק את התסכול ואולי גם קצת מתחים התחיל לעשות את מה שכל כך שנאתי. הפלסטיני היה בן 60 לדעתי. אבא של מישהו. בעל של מישהי. אולי אפילו סבא לאיזה נכד או שניים.
הייתי חייב ללכת לשירותים אז הרגעתי את נאצי והלכתי. המכנסיים היו למטה ששמעתי צעקות. קמתי. רצתי בחזרה.

כשחזרתי ראיתי רק שלולית על הרצפה. שלולית של בצורת. שלולית של כיבוש. כבר שבוע לא ירד גשם כאן בעזה. מצ"ח הגיעו ולקחו את נאצי לחקירה ואני נשארתי במחסום עם הנשק של הנאצי, הפלשתינאי והשלולית.

אחרי שעה בערך הגיע גם האמבולנס לפלשתינאי. הוא התעכב במחסום. ניקיתי את השלולית. מאז לא ראיתי את נאצי. גם מילואים כבר הפסקתי לעשות.
אני רואה יותר מדי פעמים דגל שחור.
                                           דגל אדום.
                                                   דגל לבן.

הים של עזה סוער כבר 30 שנה. איפה המציל?
יורם טלמון