עדותו וזעקתו של ד"ר עבד אל-פתח אבו סרור, מנהל מרכז א-רוואד ללימוד תרבות ותיאטרון לילדים, מחנה הפליטים אל עאידה, בית ג'אלה
הוכתבה טלפונית לקלייר ת'רט מניוקאסל, אנגליה, 28 במאי, 2002

מרכז א-רוואד חולל היום בסביבות השעה 14:15. צבא הכיבוש של ישראל ה"דמוקרטית" נכנס למחנה אל-עאידה, פרץ וחיפש בבתים רבים, והגיע למרכז א-רוואד. במרכז היו שני גברים צעירים: תלמיד שחיפש מקום שקט להתכונן בו לבחינות הגמר, ואיש התחזוקה, מאזן, עובד זמני בתכנית החרום של אונר"א. החיילים לקחו מן השניים את תעודות הזהות שלהם וביקשו מהם לחכות מחוץ לדלת.

החיילים המכובדים של מדינת ישראל המכובדת החלו בפעולת הואנדליזם. הם רוקנו את המגירות והמדפים, זרקו את כל הספרים והתיקים על הרצפה, ריסקו שתי מצלמות וידאו JVC שכורות בהן אנו משתמשים לצילומי אנימציה, וכן את מצלמות הסטילס בהן משתמשים הילדים. הם השפריצו את שפופרות צבעי השמן, האקריליק והגואש על מסכי המחשבים, על המקלדות ועל כל מקום אפשרי, אפילו על כוסות, ספלים וכפיות. איני יודע מה עוד הם עשו. אמי, אשר ניסתה לדבר עימם ולומר להם שזהו מרכז של ילדים, נדחפה חזרה לביתה והורו לה להישאר שם. היא סיפרה לי מה שקרה.

הם אסרו את מאזן ולקחו אותו, איני יודע לאן. אני חש צער עמוק וזעם גדול. המרכז הוא חלק ממני. שילמנו עבור רוב הדברים מכספנו הפרטי. חברים שלי תרמו עבור הרהיטים והספרים, אחרים השאילו ציוד. איך בדיוק נוכל לצייד מחדש, לבנות מחדש ולהחזיר את מה שהושאל? איך בדיוק אנו אמורים להמשיך לעבוד כאילו כלום לא קרה? להתחיל מחדש מכלום, אחרי כל פלישה וכיבוש-מחדש ישראליים? זו כבר אינה הארץ המובטחת. זו הארץ המורשית. בכל מקום בו צבא הטרור הזה, ממשלה זו של שכירי-חרב ברבריים רוצה לזהם את ארצנו, אנו מורשים וחייבים לכרוע ברך ולקבל בברכה את האלים החדשים של המאה ה-21.

אף אחד אינו מוחה עוד כנגד פריצות ומעשי ואנדליזם במקומותינו. אף אחד אינו זועק כנגד הנעשה. אף אחד אינו רואה את הגטאות המוקפים גדרות תייל ומחסומים. את המחסומים שהפכו לשערים של בתי כלא, שם חייבים הפלסטינים להציג אישורים מממשלתה החכמה של ישראל על מנת לעבור מעיר פלסטינית אחת לשניה. המחסומים האלה היכולים להיסגר על-פי מצב רוחם של החיילים המוצבים בהם. ההשפלות ומעשי הרצח המונעים מאנשים להגיע לעבודה, לבית הספר, לבית החולים או פשוט לבקר קרובי משפחה.

כמה עוד ילדים, נשים וחולים יצטרכו למות במחסומי המוות האלה, לפני שיבינו הישראלים שזהו פשע, ולפני שהעולם כולו יבין שהוא משתף פעולה עם פשעים? כמה פעמים זה ייקח עד שהעולם יבין שהמחבלים המתאבדים הם הסימפטום של אי-צדק זה, שהשתיקה ושיתוף-הפעולה עם ממשלת הטרור של ישראל רק מגדילה את מספרם? מה עוד זה ייקח כדי שתתעוררו ותבינו ששתיקתכם אינה עוזרת לאיש? לא לפלסטינים, כמובן - אבל גם לא לישראלים, או לבני עמכם, לא משנה היכן אתם.

מרכז ללימוד תרבות ותיאטרון לילדים הוחרב לחלוטין. סאדיזם טהור. זו לא היתה הפעם הראשונה. אני חושש שזו גם לא הפעם האחרונה. מה אתם עומדים לעשות בנדון?
(ד"ר אבו סרור, מומחה להנדסה ביו-רפואית, הקים את המרכז בכוחות עצמו ובעזרת חבריו. הוא הסב חלק מביתו לתיאטרון לילדים; בשל המצב, משמש כעת התיאטרון שבביתו כמרפאת חירום לילדים)

עדכון 7.6.02: קבוצה ישראלית מנסה לעזור לשקם את המרכז. המעוניינים לתרום, נא להתקשר בירושלים: ליאורה 419341-054, ביפו: יאל 617848-051 onestruggle@riseup.net