"במיתקנים לא היו מיטות או מזרנים, ולפיכך שהו שם כל הזמן על הקרקע. לעצורים לא אופשר להתקלח או להחליף בגדים. המזון היה מינימלי ביותר. במקומות שבהם שהו עצורים ללא מחסה, הם ישבו אפוא אזוקים, בגשם ובקור, כשעיניהם מכוסות". זה לא דו"ח בצלם, זה דו"ח פרקליטות המדינה

אורי בלאו, "כל העיר"
24 במאי, 2002

מאות עצורים פלסטינים שהו במעצר בתנאים מחרידים בשבועות הראשונים למיבצע חומת-מגן. דו"ח פנימי של פרקליטות המדינה קובע שעצורים הוחזקו עד 12 יום כשהם כבולים, עיניהם מכוסות, והם מושלכים על הקרקע חשופים לגשם ולקור, ללא אפשרות להתקלח וללא מזון מספק, עד כדי רעב. הפרקליטות גילתה את הממצאים החמורים בבדיקה שערכה לקראת מתן תשובתה לעתירה שהגישו ארגוני זכויות-אדם לבג"ץ בעניין תנאי המעצר. הפרקליטות בחרה שלא להטריח את השופטים בעובדות הללו, היות שתנאי הכליאה שופרו יום אחד לפני הגשת התשובה לבג"ץ.הפרקליטות הגדירה בתשובתה את תנאי המעצר כ"הולמים, אנושיים וסבירים".

על-פי הדו"ח, שהוכן על-ידי הממונה על העניינים הבטחוניים בפרקליטות המדינה, עו"ד שי ניצן, מעצירים רבים נלקחו חפצי ערך ותעודות באופן לא מסודר, ולא הושבו לבעליהם עם שחרורם. בדו"ח נכתב כי עצירים התלוננו שהוכו על-ידי חיילים. יצוין שמאז תחילת המיבצע נעצרו כ-6,000 פלסטינים. למעלה מ-4,000 שוחררו עד כה. כלומר, למעלה משני שלישים מהעצורים כלל אינם חשודים בפעילות חבלנית.

"עקב חוסר ההיערכות שהו מאות עצורים חשופים לגשם ולקור משך מספר ימים, כשידיהם אזוקות. מיתקן עופר לא היה אחראי עליהם, ולא ברור מי דאג לצורכיהם. בנוסף, בגין אי-ההיערכות שהו מאות עצורים במשך כשבוע ללא דרגשי שינה, מזרנים ושמיכות, שלא לדבר על מקלחות ובגדים להחלפה. בנוסף היה חסר מזון לעצורים", נאמר בדו"ח, שהוגש רק ליועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין ולפרקליטת המדינה.

לאחר שקיבל את הדו"ח פנה רובינשטיין לצה"ל בדרישה לבדוק היטב את סוגיית הכליאה של פלסטינים בשבועות הראשונים למיבצע חומת-מגן. בימים האחרונים הגיע הדו"ח ללשכתו של אלוף פיקוד המרכז, יצחק איתן. דרישת רובינשטיין לחקור את הנושא לעומק הגיעה גם היא ללשכת איתן, שהתבקש לבחון אפשרות של מינוי ועדת חקירה פנימית לבדיקת הנושא. המשמעות היא שגם אם הנושא ייבדק על-ידי צה"ל, מי שיחליט על סוג והיקף הבדיקה יהיה האלוף איתן, שתחת פיקודו מיתקני המעצר שבהם התגלו התנאים הקשים.

הפרקליטות לא סיפרה לבג"צ

העתירה לבג"ץ הוגשה על ידי המוקד-להגנת-הפרט וארגוני זכויות-אדם נוספים באמצע חודש אפריל. העותרים טענו שתנאי המעצר במיתקן עופר ובמיתקני הקליטה הזמניים שהוקמו בגדה הם "חמורים ביותר" ואף "תת-אנושיים". הם דרשו מבג"ץ להורות על תנאי כליאה הולמים.

עו"ד ניצן סייר במחנה עופר במסגרת ההכנה לכתיבת תשובת המדינה לעתירה. הוא גם נפגש עם מפקד המחנה ועם גורמים במשטרה הצבאית. בתשובת המדינה, שהוגשה לבג"ץ ב-25.4, נאמר כי נכון ליום הדיון, התנאים במחנה עופר אנושיים, הולמים, מכובדים וסבירים. עוד צוין כי בשל הקצב המהיר שבו הובאו העצורים למחנה ובשל מספרם הגדול לא ניתנו לכל העצורים, במשך תקופה קצרה יחסית, כל תנאי הכליאה המקובלים.

אשר למיתקני הכליאה הזמניים, המדינה טענה בבג"ץ כי אלה נסגרו, ולכן הדיון בעניינם הוא תיאורטי ולא רלבנטי. בג"ץ קיבל את טענת המדינה בעניין המיתקנים הזמניים וקבע שעו"ד ניצן, יחד עם חמישה נציגים של העותרים, יקיים סיור משותף במחנה עופר שלאחריו תוגש הודעה משלימה שתתייחס למצב הנוכחי במחנה. הסיור, שנועד להתקיים ב-30.4, נדחה בשל דרישת ארגוני זכויות-האדם לשוחח במהלכו עם עצירים. בסופו של דבר התקיים הסיור ביום רביעי השבוע.

במהלך הכנת תשובתו לבג"ץ התבררו לניצן העובדות הקשות על דרך הטיפול בעצירים בשבועות הראשונים למיבצע. העובדות הללו, שעל-פי ניצן "גרמו לנו תדהמה וצער", לא הוגשו לבג"ץ ולא פורסמו. העובדות הללו היוו את הבסיס לדו"ח הפנימי בעניין, שזהו פרסומו הראשון.

לחם וריבה

מרבית העצורים במיבצע הובאו תחילה למיתקני שהייה זמניים שהוקמו בגדה. על-פי הדו"ח, במרבית המקרים שהו העצורים במיתקנים הללו זמן קצר, בין כמה שעות ל-48 שעות. בפרק הזמן הזה נערך לעצורים מיון זמני לאחר חקירה ראשונית, אז הוחלט אם לשחררם או להאריך את מעצרם לצורך בדיקה מקיפה של החשדות נגדם. ככלל, מי שהוחלט להאריך את מעצרו אמור היה לעבור למיתקן הכליאה עופר בהקדם האפשרי. עצורים מעטים הועברו למיתקני כליאה אחרים. עו"ד ניצן קובע שהתנאים במיתקנים אלו היו "מינימליים ביותר", אך לעצורים בהם ניתנו מים לשתייה, מזון, טיפול רפואי ואפשרות לגשת לשירותים.

"ככלל, כל העצורים במיתקנים אלה הוחזקו כל זמן שהייתם בידיים אזוקות", ממשיך הדו"ח. "כמו כן שהו שם לאורך כל הזמן כשעיניהם מכוסות, וכיסוי העיניים הוסר רק בזמן הארוחות. במיתקנים הללו לא היו מיטות או מזרנים, ולפיכך שהו שם לאורך כל הזמן על הקרקע. לעצורים לא אופשר להתקלח ולא אופשר להחליף בגדים. המזון שניתן להם היה מינימלי ביותר. לפי דיווחים ששמענו, ניתנו להם בעיקר לחם וריבה, ובצהריים גם ניתנה מנה בשרית. בכמה מהמקומות שהו העצורים באוהלים או במבנים, אך במקומות אחרים שהו תחת כיפת השמים. כזכור, בימים הראשונים של המיבצע מזג-האוויר היה קר וגשום, ובמקומות שבהם שהו עצורים ללא מחסה, הם ישבו אפוא אזוקים, בגשם ובקור, כשעיניהם מכוסות".

"תנאים שכאלה", כותב ניצן, "ניתן לקבל בלית ברירה כל עוד מדובר בשהייה לזמן קצר יחסית. עם זאת, ספק בעיני אם סביר להחזיק בלא כל קורת-גג, בגשם ובקור, עצורים שכאלה למעלה מ-24 שעות, ועצורים לא מעטים שהו במיתקנים אלה פרק זמן שכזה. מכל מקום, לא ניתן לחלוק שאין זה סביר לחלוטין, בלשון המעטה, להחזיק בתנאים אלה ימים ארוכים עציר כלשהו, ובוודאי עצירים שטרם נחקרו כנראה בחקירה יסודית. והנה, במהלך הבירורים התברר כי במיתקן הזמני בשומרון שהו ביום 24.4.02 13 עצירים בתנאים אלה. עצור אחד שהה בתנאים אלה במשך 12 ימים, שני עצורים במשך 11 ימים ועצורים נוספים שהו תקופות שבין ארבעה לשמונה ימים. בכל משך הזמן הזה, לפי המידע שנמסר לנו, הם היו אזוקים (ללא הפוגה), על הקרקע (ללא מזרן או מיטה), בעיניים מכוסות (למעט בזמן הארוחות), ללא שהתקלחו, כשהם אוכלים בעיקר לחם וריבה". עו"ד ניצן פנה מיד לצה"ל בעניין העצורים הללו. באותו הערב נמסר לו שהם הועברו למיתקן שבו קיימים תנאים סבירים.

"נראה לי כי יש מקום לחקור כיצד התרחש דבר שכזה במיתקן שומרון", כותב ניצן, "ואם היו תופעות דומות במיתקנים אחרים. אם יתברר כי תופעות כאלה היו גם במיתקנים אחרים, יש לחקור את שהתרחש במיתקנים אלה".

"ייתכן שהטענה לא מופרכת"

מאז תחילת המיבצע הובאו למחנה עופר בין 3,000 ל-4,000 עצירים. מתוכם שוחררו מרבית העצורים, ונכון ליום כתיבת הדו"ח (25.4) נמצאו בו 1,130 עצורים. יכולת הקליטה של מיתקן עופר היא של 450 עצורים. זוהי קיבולת סבירה לימי שגרה. בזמן מצוקה ערוך המיתקן לקלוט עד 700 עצורים (לכל אוהל שאמור להכיל עשרים איש מוכנסים שלושים). כיוון שמיד עם תחילת המיבצע הובאו לעופר למעלה מ-700 עצורים, נוצרה במקום מצוקת אכלוס קשה.

"בימים הראשונים ישבו כל העצורים העודפים, שמספרם הגיע לכ-300 איש, במשך שלושה ימים על הקרקע... העצורים ישבו בגשם ובקור בשטח הפתוח, חשופים לפגעי מזג-האוויר, ללא מזרנים או מיטות, כשהם אזוקים. עצורים אלה לא היו באותם ימים באחריות מיתקן המעצר בעופר, ולפיכך לא ברור מי (אם בכלל) דאג להם לאוכל", נאמר בדו"ח.

לגבי האוכל נאמר עוד: "לפי הנטען בעתירה, במשך ימים ארוכים סבלו העצורים מרעב. נטען כי קופסת גבינה אחת, מלפפון אחד ומצות היו כל האוכל שניתן, למשל, לארוחת בוקר לשישה-שבעה עצורים. מבירורינו עולה כי ייתכן שלא מדובר בטענה מופרכת". עוד נאמר כי במשך שלושה שבועות אכלו העצירים בידיים, בהעדר צלחות, מזלגות או כפות. "קשה לקבל את הטענה כאילו נבע הדבר מטעמי ביטחון", כותב ניצן.

בקשר לבגדים להחלפה, לבנים ומגבות נכתב: "נמסר לנו כי במקום היו 700 סטים של בגדים, לבנים ומגבות. משחולקו 700 סטים אלו ל-700 העצורים הראשונים, לא נותרו יותר בגדים להחלפה, מגבות ולבנים. סטים נוספים הגיעו רק ביום 24.4. עקב כך שהו מאות ואלפי עצורים עד שלושה שבועות עם בגדיהם ולבניהם לעורם, ללא מגבות".

לאחר שלושת הימים שבהם שהו העצירים על הקרקע ללא כל קורת-גג, הוכשרו ארבע סככות רכב מקורות לצורך החזקה זמנית של עצורים במחנה. בסככות, שאליהן הובאו דרגשי שינה ושירותים כימיים (ובהמשך גם מקלחת), שוכנו העצירים למשך שלושה שבועות, והן פתרו זמנית את מצוקת המקום. עם זאת, "הסככות פתוחות לחלוטין מצד אחד שלהן, ולפיכך היה בהן בחלק מהתקופה קר מאוד. יצוין גם כי בימים הראשונים שלאחר המעבר לסככות לא היו שם דרגשי שינה, שמיכות ומזרנים לחלק מהעצורים, ואף לא היו להם מקלחות וכדומה".

בשלושת השבועות שבהם היו העצורים בסככות הוכשרו במיתקן עופר שבעה מתחמי כליאה חדשים: המתחמים נכבשו וזופתו באספלט, גודרו בגדרות ובאמצעי אבטחה שונים והותקנו בתוכם שירותים עם ביוב ומקלחות. המתחמים, המיועדים לקליטת 500 איש בתנאים סבירים, אוכלסו יום לפני הדיון בבג"ץ, מה שאיפשר למדינה לטעון בדיון שהעצירים מאוכלסים בתנאים סבירים.

"שאלות טורדות"

ניצן מסיים את הדו"ח בהעלאת כמה שאלות: "ראשית, יש לבדוק את השאלה כיצד לא נערך צה"ל באופן סביר לאפשרות שצה"ל יעצור למעלה מ-500 עצורים בפרק זמן קצר... לעניין זה חשוב לציין כי גם שופטי בית-המשפט העליון, אף שמטבע הדברים לא התמקדו בתנאים ששררו במיתקן בראשית התקופה, מצאו לנכון להעיר כי חוסר ההיערכות לקליטת עצורים מעבר ליכולת הקליטה של המיתקן, שגרם לבעיות רבות, מעורר תמיהה רבה. כן ציינו כי ראוי לקיים פיקוח הדוק על המתרחש במיתקן. לכל האמור לעיל אוסיף שנמסר לנו כי עתה, משהורחב המיתקן עד ליכולת קליטה של כ-1,200 איש, יפורקו הסככות. נשאלת השאלה אם צה"ל נערך למצב שבו בעתיד ייעצרו בו-זמנית למעלה מ-1,200 איש, על מנת שמחזות מעין אלו לא יישנו... כל השאלות שהועלו טורדות את המנוחה ומחייבות בדיקה ממשית".

ניצן גם קורא לחקור מדוע צה"ל לא נערך לקליטת העצורים במיתקנים הזמניים: "לפחות היה צריך להיערך להקמת אוהלים במיתקני השהייה הזמניים, כך שעצורים לא ישהו ללא כל מחסה בגשם ובקור. ויוזכר כי רוב רובם של העצורים שוחררו ממיתקנים אלו לאחר זמן קצר, שכן לא נמצא כי הם פעלו נגד כוחותינו".

דובר צה"ל לא הגיב לידיעה עד לשעת סגירת הגיליון.

עדות:
מי שהרים את הראש קיבל מכות

רמזי אלנבריסי נעצר ב-30 במרץ ושוחרר לאחר עשרה ימים בגיהנום

תצהירו של רמזי אלנבריסי, שוטר פלסטיני מרמאללה שנעצר ב-30.3, הוגש לבג"ץ כחלק מעתירת המוקד-להגנת-הפרט. אלנבריסי שוחרר ממעצרו לאחר עשרה ימים. הוא לא נחשד בעבירה כלשהי ולא הועמד לדין. תעודת-הזהות שנלקחה ממנו עם מעצרו לא הוחזרה לו. בידי ארגוני זכויות-האדם השונים תצהירים רבים מעין זה.

"נלקחנו למחנה הצבאי בית-אל. היינו הרבה אנשים, הושיבו אותנו על האדמה. היה לילה גשום וקר. היינו כאמור קשורים באזיקים ועינינו היו מכוסות. גשם חזק ירד עלינו והרטיב אותנו. ניסיתי ככל שיכולתי לכסות את התחבושת שכיסתה את ידי הפגועה מפני מי-הגשם מחשש לדלקות, אך ללא הועיל. כך נשארנו כל אותו לילה וכן למחרת היום, עד לשעות אחר הצהריים. הקור העז, הגשם והאזיקים לא איפשרו לנו לישון. במשך שעות ארוכות אלה לא קיבלנו מזון או סיגריות. נדרשנו לשבת עם הראש כלפי מטה. בכל פעם שמישהו היה מרים את הראש, הוא היה נחשף לקללות ומכות. בקשותינו למי-שתייה נענו באופן חלקי, תלוי בחסדיו של החייל בסביבה. רוב בקשותינו לעשות את צרכינו לא נענו, לפחות לא תוך זמן סביר".

בהמשך הועבר אלנבריסי למחנה עופר: "עוד בלילה הראשון חסרו שמיכות ומזרנים... הוחזקתי במחנה במשך כעשרה ימים, עד לתאריך 9.4.02. התנאים במחנה היו קשים ובלתי אנושיים. ברור כי האחראים על המחנה התעלמו והזניחו את צרכינו הבסיסיים כבני-אדם... השינה באוהלים, בקור ששרר באותם ימים ובגשמים העזים ביותר, היתה קשה ביותר... המחסור במזרנים ובשמיכות אילץ אותנו לישון בצפיפות... נראה כי כמות האוכל שהוגשה, איכות האוכל ותנאי ההגשה היו אמורים לשמור אותנו בחיים ותו לא... ברצוני לסכם ולציין כי זוהי ללא ספק התקופה הקשה ביותר בחיי. מעולם לא חשתי כה מושפל ומבוזה. ימים שלמים של תחושות קור ורעב, בגדים מלוכלכים, העדר טיפול רפואי וכיו"ב. כל אלה נטעו בי תחושה קשה שאינני זוכה ליחס כאל בן-אנוש".