אסף אורון

ברביעי ליוני 2002 שלחה קואליציה של ארגונים, ביניהם תעאיוש, רבנים שומרי משפט, חלונות לדו-קיום, ערביקה, "כאריטאס" ואיחוד ארגוני הצדקה, משאית מזון לכפר דיר אל-חטב. מובא בזאת חומר רקע על הכפר, וכיצד למדתי על סבלם של תושביו.

*******

ב-15 לאפריל, בליל יום הזיכרון לחללי צה"ל, שלח איחוד ארגוני ההצלה הפלסטינים UPMRC מסר נואש לרשימת התפוצה של ‘actleft’, רשימה המיועדת להודעות של ארגוני שמאל ישראלים. המסר החל כך: "UPMRC פונה לעולם: איננו יודעים מה עוד ניתן לעשות, אנא עזרו לנו להציל את חייה של ילדה."

המכתב סיפר על פעוטה בת שנתיים בשם תבארכ עודה מן הכפר דיר אל-חטב ליד שכם. מיום פלישת צה"ל לערים הפלסטיניות הושם הכפר בעוצר מוחלט. תבארכ, שסבלה משיתוק מוחין ואפילפסיה, נזקקה לתרופות יומיומיות על מנת לשרוד. בעזרת התרופות, חייה היו נורמליים ומאושרים כשל כל פעוטה אחרת. אבל אחרי שלושה ימי עוצר אזל מלאי התרופות בבית משפחת עודה. כל פניותיהם והפצרותיהם של ההורים, וכל פניותיהם של גורמי רפואה מקומיים כי יינתן לאמבולנס להביא לה את תרופותיה, נענו בשלילה על ידי הצבא.

המכתב האלקטרוני שקיבלנו נשלח עשרה ימים לאחר שתבארכ חדלה מלקבל את תרופותיה, 13 יום לאחר תחילת העוצר. "מצבה של תבארכ", נאמר שם, "מידרדר משעה לשעה, ואם לא תקבל את הטיפול הרפואי הדרוש היא עלולה למות. UPMRC ניסה להשיג עבורה אמבולנס במשך כל היום, אך הצבא הישראלי מנע מאיתנו לעשות כן."

פאקסים נשלחו על-ידי כמה מקוראי המכתב, ואני ביניהם, אל משרד החוץ הישראלי. כמה שעות מאוחר יותר, נכנע הצבא ללחץ משרד החוץ, ותבארכ פונתה באמבולנס לבית החולים אל-וטני בשכם. היא הגיעה במצב אנוש: חסרת הכרה, עם דלקת ריאות וחום גבוה, התכווצויות, והתייבשות. למחרת בבוקר, ה-17 באפריל, ביום העצמאות של ישראל, מתה תבארכ עודה.

כשבוע מאוחר יותר קיבלתי שיחת טלפון מג'אבר עודה, אביה השכול של תבארכ. מאז אנו שומרים על קשר כמעט יומיומי, ואני למד יותר ויותר על משפחתו ועל סבלם של אנשי דיר אל-חטב – סבל אשר, למרבה הצער, הוא כנראה שגרת יומם הנוכחית של רוב הכפרים הפלסטינים.

 

על דיר אל-חטב

הכפר דיר אל-חטב שוכן כ-3 ק"מ ממזרח לשכם, לא רחוק מחווארה ומהתנחלות אלון מורה. רוב 350 המשפחות בכפר עניות. אין בבעלות תושבי הכפר כל תעשייה, מחצבות, מסעדות או עסקים אחרים. לכל משפחה יש חלקת אדמה קטנה, אשר תנובתה (בעיקר זיתים ושמן זית) מספיקה בקושי לתצרוכת עצמית.

בבעלות תושבי הכפר 300 דונם נוספים של כרמי זיתים בראש ההר, ליד ההתנחלות. מאז 1985 לא מאפשרים המתנחלים לתושבים לגשת אל שטחים אלה. התושבים פנו אל המנהל האזרחי, אשר הריץ אותם בלך ושוב, אך לא איפשר להם גישה לשטחיהם עד היום.

כמו כן היו בבעלות הכפר 300 דונם בע'ור, בבקעת הירדן. אלה הוחרמו עוד ב-1978 ועברו לידי מושב חמרה. על פי ג'אבר עודה, באותם ימים פחדו מנהיגי הכפר להתלונן. כעת הוא מנסה לפתוח במאבק להשבת האדמות.

כל גברי הכפר עבדו מחוץ לו. במשך שנים רבות, עבדו רובם בישראל. עד לפרוץ האינתיפאדה השניה, היו עוזבים את הכפר כל בוקר בשעה 3:30 שלושה או ארבעה אוטובוסים של אגד, מלאים בפועלים בדרכם לישראל. לאחר שפרצה האינתיפאדה, איבדו בהדרגה כולם את מקומות עבודתם – בין השאר משום שהפיקוח על העסקת פלסטינים הודק והמעסיקים נאלצו לשלם מסים עבורם.

במהלך הפלישה הצבאית לערי הגדה היה הכפר נתון בעוצר רצוף במשך למעלה מחמישה שבועות. לאחר שנגמר מלאי המזון, נאלצו התושבים להסתפק בפיתה ולבנה, בכל ארוחה, יום אחר יום. תפריט זה הוא עדיין מזונם העיקרי של רוב אנשי דיר אל-חטב.

לפני כשבועיים הוסר המצור, והתושבים הורשו להגיע לשכם, ברגל כמובן. למרות שדיר אל-חטב הוא כמעט פרבר של שכם, דרכי הגישה שלו אל העיר עדיין מנותקות. אותם גברים אשר השיגו בעבר עבודה בשכם לאחר שאיבדו את העבודה בישראל, איבדו כעת גם מקור פרנסה זה. פשוט מאוד, אין עסקים וחיי מסחר בשכם.

מפעלים ובתי מלאכה אשר לא נהרסו ישירות בפלישה, אינם מצליחים לקבל חומרי גלם, וגם אם הם מסוגלים לקבל אותם, הם מתקשים לשלם בעבורם. העירייה מספקת עבודות דחק ב-20 שקלים ליום, כדי להבטיח את קיומם הבסיסי של כמה שיותר תושבים. אך עבודות אלה זמינות רק עבור תושבי העיר עצמה, ולא עבור תושבי הכפרים שמסביב.

בינתיים ממשיך הצבא לרדת לחייהם של תושבי דיר אל-חטב. מאז תחילת הפלישה, הוצב מחסום מאוייש בכניסה לכפר. במהלך לילות רבים נהגו חיילי המחסום לירות על קיר ביתו של אמג'ד עוואד אשר גר בסמוך, ולעתים אף לפגוע בחלונות. גם למר עוואד בת פעוטה בגיל שנתיים, אשר מן הסתם לא יכלה (כמו שאר בני המשפחה) לישון בלילות. רק בשבוע שעבר, לאחר התערבות "המוקד להגנת הפרט" מירושלים, הופסקו היריות והמחסום הועבר למקום מרוחק יותר מבית משפחת עוואד.

 

העולם שכח את פלסטין. עובדה זו זועקת ביותר במקומות כמו דיר אל-חטב. כפרים, עיירות וערים נמצאים תחת שליטתם של קציני צבא, אשר רבים מהם עיוורים לסבלם של התושבים. בדיר אל-חטב, התעלמו קציני צבא מזעקתה של משפחת עודה במשך שבועיים תמימים כמעט, וגרמו בכך לפעוטה בת שנתיים לגסוס בייסורים אל מול עיניהם של הוריה חסרי האונים. אחר כך, חזרו קצינים אלה לבתיהם ואל משפחותיהם כאילו לא קרה דבר, כאילו העולם אשר השאירו מאחוריהם אינו קיים. במקום בו קורות טרגדיות כמו זו של תבארכ עודה ז"ל ללא ידיעת העולם, נפתחת הדלת לטרגדיות איומות עוד יותר. אנו חייבים לעשות כל מה שביכולתנו על מנת לשפוך אור על מקומות נשכחים אלה. אנו חייבים לשפוך אור על סבלם של תושביהם בידי שלטון החנק הצבאי, ההולך ומתהדק. אנו חייבים לגרום לצבא לדעת כי אנו יודעים, לדעת כי אנו צופים בו ובמעשיו. האור הזה, הידיעה הזו עשויים להציל חיי אדם.

כאשר התייעצנו עם ג'אבר עודה האם יהיה זה רעיון טוב לשלוח שיירת מזון לכפר הוא ענה:

"אינני אחד ממנהיגי הכפר הרשמיים. אך אני רוצה כי תשלחו את השיירה, ואני רוצה כי שיירה זו תהיה לזכר תבארכ שלי. אני אהיה אחראי לארגון השיירה מן הצד שלנו. אפילו אם יגיעו חבילות מזון מעטות מדי, אדאג כי יחולקו בין כולנו. חשוב לי שהעולם ישמע על מה שקרה לתבארכ, שאנשים יפקחו עיניים וידעו איך אנחנו סובלים."

"אינני מפחד עוד מאיש. מה יש לי לפחד? הבת שלי מתה. למה אנשים, יהודים וערבים, לא יכולים לתת זה לזה לחיות בשלום?"