21 ביולי 2002

תקציר הפרק הקודם (לאלה המתעצלים לקרוא):

דיר-אל-חטב הוא כפר קטן, עני ושליו בפאתיה המזרחיים של שכם. מאז פרוץ האינתיפאדה כל תושביו מובטלים. כותב שורות אלה התוודע אל הכפר, לאחר שנכשל בניסיונו להציל את חייה של הפעוטה תבארכ עודה, שנרצחה על-ידי מניעת טיפול רפואי. מאז מתקיים קשר טלפוני יומיומי עם משפחת עודה.

 

 

בדיוק לפני חודש פלשו שוב כוחות צה"ל אל תוך העיר שכם, ועוצר הוטל על כל הגדה המערבית. בשעת הפלישה, כבר אזל מזמן בבתי דיר-אל-חטב המזון שהגיע במשאית ב-4 ליוני, ואנשים המשיכו לגרד את הקיום שלהם, כל אחד בדרכו, מי יותר מי פחות. כעת נכלאו שוב בביתם. הימים ימי שרב, ולאף אחד אין מזגן בבית.

כשבוע לאחר תחילת העוצר בא דחפור צבאי וחפר תעלה לרוחב הכביש המחבר את שכם לדיר-אל-חטב, עזמוט וסאלם (ראו בהרחבה ב"דבר העורך" מה-4 ביולי). בכך הצטרפו כפרים אלה לרשימה גדלה והולכת של יישובים פלסטינים שנותקו הלכה למעשה מעולם התחבורה המודרני.

נוצר מצב מעניין: אנשים כלואים בבתיהם ואינם יכולים להשיג אוכל (למעשה, בדרך כלל יוצאים אנשים מן הבתים כדי לנשום קצת, כאשר אין צבא בסביבה. אבל צריך להיזהר: ראו מה קרה במקום אחר במצב דומה). אבל גם כאשר, פעם בכמה ימים, מוסר העוצר לשעות מספר והם רשאים לצאת, עליהם לכתת רגליהם שעות על גבי שעות אל העיר (במכולת שבכפר יש רק קמח, אורז, חטיפים וממתקים לילדים). ועם מעט הכסף שהצליחו לגרד (בקושי רב, אחרי שנתיים של אכילת חסכונות), הם נדחקים בין המון מבוהל, לחוץ וזועף בסניפי הבנקים ובשוק. עבור קצת אוכל לילדים, יש להילחם כחיה פצועה. התוצאה היא שאנשים, כפי שמתאר זאת ידידי, נראים כמסוממים – כמי שהיכו על ראשם בנבוט.

ב-7 ביולי (אם אינני טועה) בצהרים, מתקשר אלי ידידי למקום עבודתי ומתאר לי את הנגלה לעיניו מגג ביתו. אותו היום היתה הפסקה בעוצר, אך מסיבה זו או אחרת היא בוטלה במפתיע כעבור שעתיים. מה לעשות, ורק ההליכה מן הכפרים אל העיר אורכת לפחות שעה, וכאמור אין תנועה בכלי רכב. בקיצור, בשעה בה החליטו כי העוצר חזר, עדיין היו עשרות רבות של כפריים בדרכם הביתה, ברגל, לאורך הכביש. לפתע הגיעו שני נגמ"שים והחלו לירות על ההולכים.

בתפקידי כ"עוכר ישראל", "בוגד" ו"מסית", הצלחתי לקשור קשרי עבודה עם אדם או שניים ב"חלונות הגבוהים", אשר עדיין מוכנים לסייע במקרים כאלה. הפסקתי את ידידי בכפר והרמתי טלפון בהול אל אחד מהם. בשעות הקרובות עבר עלי חזיון סוריאליסטי: בעודי מנסה להמשיך ולהתרכז מול מסך המחשב בפתרון בעיות מתימטיות לרווחת מעסיקי, תפקדתי גם כתחנת ממסר, מעביר מן השטח אל הגורם הבכיר מידע שנשמע כמו דיווח של שדרן ספורט: הנגמ"שים נסעו הלאה ואין יריות; הם חזרו ויורים שוב (שמעתי את היריות בשידור חי מן הטלפון); הפלסטינים ברחו מן הכביש והם פזורים בשדה; החיילים פורקים מן הנגמ"ש, שוכבים על הכביש ומכוונים אליהם – הפלסטינים שוכבים מאחורי סלעים, וכל מי שמרים את הראש יורים בו. כפר קאסם 2, בשידור חי אצלי באוזן.

למרבה המזל, עושה רושם שהחיילים חמדו לצון וירו רק כדי "להפחיד" (או שהיו צלפים גרועים); גם הלחץ מגבוה כנראה עזר, בכל מקרה איש לא נפגע. שבוע מאוחר יותר (13 ביולי) היה לי שידור חוזר: אחיו של ידידי מתקשר אלי בדרך חזרה משכם. מאות כפריים נלכדו בין שכם למחסום חוורתא, ובין המחסום לכפרים. מכל עבר הקיפו אותם נגמ"שים, והחיילים יידו בהם רימוני הלם. למה? לא ברור. זה היה בעת הפסקה מוכרזת בעוצר.

התשובה למה הגיעה לאחר יום-יומיים. אחד החיילים (קצין? סתם חייל? כרגע הוא מלך העולם) אמר לתושבי הכפר שפנו אליו, כי אסור לפלסטינים לעלות על הכביש. לא ברכב, לא ברגל. מצדנו אתם יכולים לנוע דרך ההרים כמה שאתם רוצים, אבל אל תתקרבו אל הכביש. מדיניות לא-מוצהרת זו עשויה להסביר גם את האירוע שעבר על טניה נאסר מביר-זית.

מה עושים עם אלה שעדיין נעים על הכביש – נהגים מקצועיים למשל? עוצרים אותם על כל צעד ושעל, נותנים להם דו"חות ומחרימים את רשיונותיהם(הלו, אתם שומעים? חיילים, של צה"ל, בשטחים, נותנים שוב דו"חות תנועה). גם את הנוסעים בודקים, מעבירים את פרטיהם בקשר ובודקים במחשב. נוסע שיש לו דו"ח כלשהו מישראל, נעצר בו במקום, ומשפחתו צריכה לשלם את הקנס - כופר לשחרורו.

זו היא שעתם היפה של השומרונים. עדה זעירה זו, החיה במרומי הר גריזים, זכתה לקבל תעודות זהות כחולות. ערכן – לא יסולא בפז. השומרוני מגיע לבית המשפחה, נוטל את דמי הקנס ועוד 150 ₪ דמי שירות, נוסע לו לאריאל או למעלה אפרים, משלם את הקנס (אם שכחתם, פלסטיני "רגיל" נתון בעוצר ואינו מסוגל לבצע פלאים כאלה) ומשחרר את השבוי או את הניירות. לא כל כך אוהבים את השומרונים עכשיו, אבל מה לעשות – צריכים אותם. חוץ מן השומרונים, מתקיימת כעת מערכת שלמה של סוכנים לא-רשמיים ועסקאות לא-רשמיות, שעליה אין להרחיב את הדיבור פן יבולע לה. חייבת להתקיים מערכת כזו, כי אם היו הפלסטינים מצייתים בדייקנות למדיניות שהצבא כופה עליהם בחודשים האחרונים, הם היו כבר גוועים פיסית ברעב כעת.

בין לבין, נותקה אספקת המים לדיר-אל-חטב במשך חמישה ימים. הכפר נשען על התשתיות הישראליות של המתנחלים. נאמר להם, שהדבר קרה בשל חפירת התעלות ע"י הצבא. מעניין לבדוק אם גם אלון-מורה, במרחק שני ק"מ על ההר, סבלה ממחסור במים משך אותם חמישה ימים. למרבה המזל, לכל המשפחות בכפר מיכל מים על הגג, וכשזה אזל אחרי שלושה ימים, פנו לשכן שיש לו עדיין באר.

לסיום, ידידי ג'אבר עודה מבקש למסור לכם כי רוב אנשי הכפר דיר-אל-חטב עדיין רוצים בשלום עם ישראל ומתפללים לבואו.

 

אני חייב בכל זאת מלה אחרונה משלי: המציאות המשתקפת מעדות זו מצטרפת לשלל עדויות נוספות, המצביעות לצערי על יד מכוונת ועל תהליך הידרדרות כמעט חסר תקדים. הצבא מנסה לקעקע את צלם האנוש של הפלסטינים, ואגב כך מאבד – לחלוטין - את צלם האנוש שלו. והעולם אינו מביט, כי הרי בוש כבר אמר את דברו.

המצב כמעט חסר תקדים. לצערי הרב, ויסלחו לי כל הנעלבים והמזדעזעים המקצועיים למיניהם, אין לי ברירה אלא לומר כי יש תקדים אחד שלא ניתן להימלט ממנו. למדתי עליו מספיק, ועוד קראתי רבות מרצוני החפשי – אני בקי למדי בפרטים ובקי מאוד בתהליכים העיקריים ובתמונות המציאות של השלבים השונים באזורים השונים. תמונת המציאות שחווים הפלסטינים בגדה המערבית, בקיץ 2002, דומה יותר מדי לתמונת המציאות שחוו היהודים בפולין, מסתיו 1939 ועד קיץ 1941.

 

אסף אורון