דו"ח משמרת של מחסוםWatch
תאריך: 3.7.02 – שעות 18:05 – 16:00  נוכחות: רותי ב., איה ק., רוני פ., איבון מ.

העוצר ברמאללה הושעה למשך מספר שעות אך הוחזר מאז שתיים בצהריים. התור בקצה הדרומי של נקודת הבדיקה קצר, ומספר אנשים עוברים תוך זמן קצר יחסית. בצד התור מיכל מים שעליו כתוב בעברית " מי שתייה בלבד". אנו בודקות אם יש בו  מים ומגלות כי הוא ריק.

מספר דקות לאחר בואנו, אנו רואות חייל רץ מתוך עמדת הבדיקה לכיוון הרחוב, מדלג באתלטיות מעל גדר התיל וקוביות הבטון לכיוון מונית שעמדה להוריד אישה ושלושת ילדיה הקטנים. החייל רץ לכיוון נהג המונית כשרובהו מכוון ישר אליו, ואז מנמיך את הרובה ומכוון לצמיגים.  אנו רצות אחרי החייל וצופות בכל המתרחש ממרחק קצר מאוד. כשהחייל רואה אותנו, הוא לוקח מהנהג את תעודת הזהות וחוזר צוחק "התעודות אצלי – טמבל".

האישה - אם צעירה, בערך בת עשרים וחמש -  והילדים מאוד מפוחדים.  הנהג מחנה את המכונית וצריך להמתין עכשיו עד שיגמר העונש והחיילים יחזירו לו את התעודות. אנו שואלות את החיילים מה הבעיה, והם מסבירים שאסור למכוניות לעמוד לפני המחסום, אפילו כדי להוריד נוסעים, משום שזה מאוד מסוכן לחיילים ומשום ש"כפי שאנחנו יכולות לראות משרידי המכונית השרופה הרחק משם, כבר הייתה כאן התפוצצות של מכונית של מתאבדים, והם חייבים לחנך את הנהגים לא לעצור כאן". מאחר ואנו מכירות את המחסום הזה מזה זמן רב, ואנו יודעות את ההיסטוריה של המכונית, אנו מסבירות לחיילים שהמכונית הזו בעצם נהרסה ע"י טנק בזמן הפלישה הקודמת (מרץ-אפריל 2002).   בשלב זה החיילים מחליטים לא לשוחח איתנו יותר.  במשך השעתיים ששהינו שם, החייל האתלטי ממשיך לנסות לתפוס נהגים שעוצרים במקום ה"אסור". עם זאת, מאחר שהפקודות אינן עקביות, חלק מהנהגים מורשים לעצור וחלק לא.  חלק מהנהגים ממשיך לנסות לפרוק שם, בעיקר נוסעים עם קשיים פיסיים, או עם חבילות גדולות.  עשרים דקות מאוחר יותר, אנו שואלות את עירן -  הקצין – כמה עוד זמן יענישו את הנהג, ומספר דקות אחרי כן התעודות מוחזרות ונהג המונית משוחרר לדרכו.  החייל שעוסק ב"מבצע החינוכי" בעניין מקום העצירה של המכוניות, מתקרב אלינו ואומר "איזה ביזיון שיהודים באים להגן על ערבים". אנו מסבירות שאנו מגינות על החברה שלנו ועל הערכים שהיינו רוצות שתחזיק בהם, אבל זה עושה עליו מעט מאוד רושם.

היה לנו שיעור חשוב מאוד בצורה שבה הכוח שיש לחיילים על הפלשתינאים משחית אותם.  

אנו פוגשות את קני – החיל ה"הומניטארי" (אוסטרלי לפי המבטא)   שמספר לנו שהוא נמצא כאן כבר יומיים, וכי לפני בואנו רואיין (אנחנו חושבות שע"י גיל סדן). הוא מספר שהעבודה מאוד קשה, וכי הוא אינו יכול לעשות הרבה, אינו יכול לבקר את החיילים כל הזמן, ואינו יכול לומר להם מה לעשות. חוץ מזה, הוא אומר, המשמרות מתחלפות ואז הוא צריך להתעסק עם חיילים חדשים שוב.

הוא מספר לנו כמה דברים מפתיעים. הוא אומר שהפלשתינאים שמגיעים לנקודת הבדיקה ברגל או ברכב  "צופים בנו כל הזמן, אוספים מידע עלינו, ומביאים מכוניות טובות יותר ויותר (מרצדס, ב.מ.וו)  כדי לבדוק אותנו ולראות כמה קרוב הם יכולים לעמוד" (ברור שהוא מתכוון למטרת פיצוץ המכונית).

התפישה הזו של ה"הומניטארי" שווה ניתוח. במציאות, לחיילים כוח ושליטה מוחלטים על זמנם וגורלם של הפלשתינאים שרוצים לעבור במחסום. הם מחליטים מתי להעביר אותם, אם להחרים את מפתחות המכונית או התעודות, האם המחסום ייסגר בגחמת הרגע, בדיוק לפני שתהיה להם הזדמנות לעבור, האם להשליך רימוני גז או לא.  הפלשתינאים מנסים כל הזמן לפענח ולהבין מה הלוגיקה או הכללים שבתוקף באותו יום.    כפי שיודעים כל הפלשתינאים שמגיעים למחסומים, הכללים שרירותיים ומשתנים ממשמרת למשמרת. בשבוע שעבר החיילים אפילו אמרו לנו ש"אישורים מיוחדים לאמבולנסים אינם בתוקף היום". הכוח העצום הזה שיש לחיילים משחית אותם, ולכן הם מקרינים את הפחד שלהם על האנשים שהם מדכאים ואומרים "הפלשתינאים בוחנים אותנו כל הזמן ואוספים עלינו מידע כדי למצוא את הנקודה החלשה שלנו ולתקוף אותנו". כך החיילים מצליחים להחזיק בדימוי הקורבן, ולהצדיק את ההתנהגות הברוטאלית כלפי אוכלוסיה אזרחית שרוצה לעבור (עלינו לזכור שכל מי שעובר במחסום הזה הוא בעל תעודת זהות ישראלית).  על מנת להגן על עצמם מפני ה"איום הפלשתינאי" הם אינם מרשים למוניות להוריד נוסעים, ואינם מרשים לאנשים ללכת או לעמוד על הגבעה שממול נקודת הבדיקה. במציאות, אלו החיילים שצופים בפלשתינאים כל הזמן מכל גבעה אפשרית.  כל מי שמכיר את קלנדיה יודע שהחיילים עומדים רחוק מהדרך, מאחורי מחסומי בטון, ובמקרה שמחבל מתאבד יפוצץ את עצמו, מי שייהרג הם הפלשתינאים שמחכים בתור.  מעבר לזאת, אין שום מקום מוסדר שאנשים יכולים לרדת בו ממכוניות כדי לעמוד בתור.

תוך יומיים, קני אימץ את כל הפחדים של החיילים.

אנו רואות את קני מתקרב לאדם נכה שהולך לכיוון העמדה שלו, כדי שהאיש לא יצטרך ללכת מרחק נוסף.  הוא עושה זאת שוב כשאדם נכה נוסף מתקרב. זהו באמת הכיבוש הנאור. מדאיג אותו גם שהמעבר אינו מרוצף אספלט אלא אבנים בלבד, וקשה לנשים בעקבים גבוהים ללכת שם.  בעבר כבר סללו את המעבר באספלט פעם אחת, אבל הטנקים הרסו גם את זה.

אדם שחיכה במכונית מסחרית עוד מזמן שהגענו בשעה ארבע, קורא לנו ושואל אם נוכל לעזור לו לקבל את הרישיונות בחזרה.  אנו שואלות את החיילים מה הבעיה, והם מצהירים שהוא נראה להם חשוד ויתכן שהמכונית גנובה. אנו שואלות אם הם יכולים לברר עם המשטרה אם המכונית באמת גנובה, והם טוענים שכבר התקשרו למשטרה, אבל אין להם זמן לטפל בזה והעניין יצטרך לחכות.  אנו מתקשרות לדוברת הצבא (נוגה), והיא מתקשרת בחזרה ואומרת שהמשטרה בדרך. האיש המתין במחסום מהשעה שתיים וחצי בצהריים, ועד שעזבנו – בשעה שש וחמישה בערב, המשטרה טרם הגיעה, ואנו חסרות אונים לעזור לו.  לא ידוע לנו מה קרה איתו מאוחר יותר.