עדותה של טניה נאסר, 6 ביולי, 2002

היום הייתי עדה לאירוע קשה על כביש ביר-זית רמאללה, חוויה שאיששה עוד יותר את השכנוע שלי בדבר אי-מוסריותו של הכיבוש הישראלי וחוסר האנושיות של צה"ל.

אחרי המתנה מתסכלת של ימים ארוכים, יצאתי מביתי שבביר-זית, כשפני לעבר לרמאללה, מרחק 7 קילומטר. תכננתי לבקר את אימי בת ה- 90 ואת אחותי, דבר שהייתי עושה כמעט כל יום לפני הפלישה האחרונה של צה"ל. המצב שנוצר בעקבות העוצר הכולל על רמאללה עשה למשימה בלתי-אפשרית את ההגעה שלי לשם במהלך השבועות האחרונים. היום העוצר אמור היה להיות מוסר מתשע בבוקר עד שתיים בצהריים, וזאת היתה ההזדמנות שלי לבקר אותם כהרגלי בימים רגילים.

אבל זה לא היה כל-כך פשוט. אנחנו תחת מצור, ולפני ששמתי פעמיי לרמאללה וידאתי מה המצב בדרך לשם. הובטח לי שהדרך בטוחה. החיילים שמאיישים את המחסום, שעל-פי רוב אוסרים על המעבר או לפחות מפקחים עליו לא היו שם. זה היה סימן שאפשר לעבור בלי סכנה או איום, למרות שקוביות בטון הושארו במקום, מונעות ממכוניות לעבור.

הדרך היחידה להגיע לרמאללה כוללת הליכה ברגל של חלק מהדרך, כקילומטר אחד באיזור המחסום. הצטרפתי להמון ההולך. זה היה קרוב למה שאפשר לקרוא לו זרימה נורמלית של תנועה, בבוקר הקיץ החם הזה בין ביר-זית לרמאללה. שמחנו לחוות שוב יום רגיל, במסלול המוכר. אחרי שבועות של חיים באווירת כלא, היתה אצל כולם אנחת רווחה ותקווה קטנה בלב.

התקדמנו במהירות, ערים לזמן הקצר שלרשותנו. השעות יחלפו מהר והעוצר יחזור. יצאנו לבקר את החברים והקרובים, להיפגש, לקנות ולהנות מהליכה העירה. בצורה דומה, האנשים מרמאללה, רובם סטודנטים ואנשי סגל של אוניברסיטת ביר-זית, הלכו לכיוון הקמפוס שלהם. בראש מעייניהם היה הצורך לחדש את החיים האקדמיים המושבתים שלהם: בשביל חלקם לסיים את הסמסטר ולאחרים לחגוג את קבלת התואר. בראותי את האנשים הצעירים, הרגשתי את אנרגיות הנעורים שלהם, את הנחישות להמשיך למרות כל הקשיים והחיים שנדמים לייאוש.

השמחה שלהם מדבקת. יש לנו עתיד כדי לחיות בשבילו, אני מזכירה לעצמי. הגעתי לרמאללה, כמעט שוכחת את סכנות הימים אלה, וביקרתי את אמי ונהניתי מהפגישה איתה ועם אחותי. אמי חייכה בספקנות כשהבטחתי לה ביקור יומי כמו שעשיתי פעם. היא יודעת כמה קשה לקיים הבטחות כאלה תחת התנאים הנוכחיים.

הזמן חלף לו במהירות עד שהגיעה השעה 13:00. שעות החופש כמעט הגיעו לקיצן. היה עלי למהר ולעזוב לפני העוצר שיוטל מחדש ב- 14:00. פעם נוספת מצאתי את עצמי חלק מקהל רב, שחוזר לביתו בלב כבד. ההתרגשות של שעות הבוקר כמעט ונעלמה, האופטימיות פחתה כשהתקרבנו לאיזור המחסום - תזכורת מוחשית שאנחנו תחת כיבוש, ושחיינו מנוהלים על-ידי פקודות של עוצר ומצור. התקדמנו בכבדות, אבל לפחות בהרגשת הקלה על כך שהמעבר עצמו נראה חלק.

כמה גדולה היתה הטעות שלנו!! לפתע, מעבר לעיקול הופיע ג'יפ צבאי, נוסע במהירות מטורפת דרך הקהל השליו. בבת-אחת הפך הכביש השקט לשדה-קרב. היו קולות חזקים ולא-ברורים שבאו מן הג'יפ הרודף - מילים ופקודות שאף אחד לא הבין. כל מה שידעתי היה שרודפים אחרינו ומפזרים אותנו. פאניקה ופחד השתררו על הפרצופים שמסביבי. מאות כמוני רצו, מפוחדים ותוהים מה קרה; אנשים נושאי סחורה, נשים עם סלי קניות, ילדים מבולבלים, מוכי טראומה, אוחזים בחצאיות אמותיהם, אחרים אוחזים תינוקות או מנסים לדחוף את העגלות של ילדיהם, סטודנטים עם ספרים, זקנים מתחננים שמישהו ילווה אותם. כולם ניסו נואשות להימנע מעימות עם הג'יפ, שזיגזג לכל הכיוונים בחפשו אחר קורבנות חפים מפשע, כמו מפלצת המסתובבת חופשי. אנחנו רצנו. חלק לכיוון טרסות האבן, אחרים מצאו מחסה בכרמים או במטעים, וחלק, כמוני, העדיפו להישאר בדרך הראשית. רימוני גז שהושלכו מהג'יפ רדפו אחרינו כמו נשרים המשוועים לטרף. חשתי דפיקות לב וכאבי שרירים. נסתי על חיי. למה כל-כך פתאום?

עזבנו את בתינו הבוקר, והמחסום לא היה מאויש, וכעת אנחנו עומדים מול נוכחותם המאיימת של חיילים. האם זה היה רק תרגיל של הצבא שפינה את אנשיו מהמחסום, והחזיר אותם באופן בלתי-צפוי, כך שנילכד ותיגרם מהומה נוראית? אולי זה נשמע קצת מופרך, אבל זה עורר בי מחשבות-אימה על טבח כפר-קאסם לפני שנים. לא יכולתי שלא להיזכר בכאב באירוע הדמים ההוא, כשכפריים שחזרו לבתיהם אחרי יום ארוך בשדותיהם, לא ידעו שהוטל עוצר על כפרם. ללא כל אזהרה הם נורו בדם קר כשהתקרבו לבתיהם לעת ערב. האם משהו כמו זה יכול לקרות שנית? מפוחדת יותר מאי-פעם בעבר המשכתי לרוץ.

הדרך היא בעליה. נאבקתי בשאר האנשים הנדחקים, כשהחום הבלתי-נסבל חונק אותי. הג'יפ הצבאי הנבזי, אמצעי הטרור וההפחדה הירוק-חאקי הזה עצר בחריקה לידי. ראיתי חייל קופץ ממנו בעצבנות, ובתנועות איום מחזיק רימון בידו. רציתי לצעוק עליו, אבל פחד השתלט עלי והמשכתי לרוץ. אישה צעירה משכה אותי קדימה, הזהירה אותי שהחייל הולך לזרוק את הרימון. התכופפתי כששמעתי את הפיצוץ מאחורי ונחנקתי מהגאז הרעיל.

אני משתעלת ורצה, משתעלת ורצה, זקוקה נואשות למים, כשהגרון שלי שורף ויבש כמו אדמה חרוכה. אבל המשכתי לרוץ, לברוח, משך זמן שנראה כמו נצח, עד שהגעתי למקום מבטחים בדמות מכונית חולפת שלקחה אותי הביתה. מאחורי המשיך הטירוף.

אני עדיין נרגשת מן החוויה הזאת, ונואשות אני מחפשת הסבר. מעבר לכאב הפיזי ולאימה שעברתי, אני כועסת ומושפלת מן היהירות, חוסר המוסר, וחוסר האנושיות של חוצפת הכוח הישראלית. האירוע הטראומטי הזה, שאני הייתי חלק ממנו קורה כמעט כל יום בכל רחבי פלסטין. חוסר הצדק הוא בלתי-נסבל. אני מנסה לשחזר מה באמת קרה היום. לא היתה פרובוקציה. לא היה איום. לא היתה סכנה לבטחון ישראל. בשבילי, ההסבר היחיד למה שקרה היה שאנחנו, אזרחים פשוטים ורגילים העזנו להמשיך בחיינו כמו שבני-אדם רגילים בכל מקום בעולם עושים. כן, על אף 35 שנה של כיבוש, ועל אף נסיונות של ישראל לשבור אותנו כעם וכחברה, פשענו היחיד היה שהעזנו להיות אזרחים רגילים, ולחיות חיים רגילים בארץ הרגילה שלנו.

בעצבות, אני נזכרת במילותיו השנונות של המשורר הפלסטיני המפורסם מחמוד דרוויש: " אנחנו לא מחפשים להיות קורבנות או גיבורים. כל מה שאנחנו רוצים הוא להיות רגילים..."