אורחים לא-קרואים הופכים שכנים, מאת סם באחור, אל-בירה, sbahour@palnet.com
יום שני, 1 ביולי, 2002

היום, ה-1 ביולי, אנו נכנסים ליום השמיני תחת עוצר. העירו אותנו בגסות על ידי צלצול בלתי-פוסק בפעמון הכניסה. אשתי, שישנה יחד עם שתי בנותינו (הן אינן מסוגלות להירדם לבד מאז נכנס הצבא הישראלי לרמאללה, והטנקים שלו דוהרים ברחובותינו), ענתה באינטרקום. מלמטה אמרו "ג'ייש" (צבא).

קפצתי ישר מתוך השינה כדי לראות מה קורה. הבנות התעוררו לגמרי אף הן, ונצמדו לאימן. נדין בת השנתיים בקושי יכלה לפקוח את עיניה. החייל הישראלי ביקש שמישהו ירד לקומה הראשונה לפגוש אותו. רק לפני ארבעה ימים עברנו את אותו הנוהל. אז אמר להם חותני אבו-האזם, "אנא בואו שוב בקרוב." נראה שהם הבינו אותו באופן מילולי.

ירדתי לדלת הכניסה ופתחתי כדי למצוא חמישה חיילים ישראלים חמושים, כולם מכוונים את נשקם אלי. עדיין הייתי חצי רדום. הם דרשו שכל דרי הבית ייצאו החוצה. ניסיתי להסביר שהם כבר היו פה, אבל זה לא שינה כלום. קראתי לאשתי לרדת עם הבנות, ולאבי לקום ולבוא אף הוא.

יצאנו כולנו מן הבית ועמדנו במרפסת הכניסה, מעל החנייה. החייל קרא לעוד חיילים מן הרחוב. מסתבר ששני נגמ"שים מלאים חנו מול ביתנו, בסך הכל כתריסר חיילים. אחד מהם בדק את תעודות הזהות שלנו, אחר שמר על הכניסה, ועשרה המשיכו פנימה בלעדינו, כדי לסרוק את הבית. בעוד אנו ממתינים קשרתי שיחה עם השומר. שאלתי אם הוא בסדיר או במילואים. הוא היה סדיר. שאלתי אם יש עימם מילואימניקים. לא. שאלתי אותו אם שווה להשפיל אוכלוסייה אזרחית, או שעדיף לבחור להיות סרבן. החייל השני לא נתן לו הזדמנות לענות. הם דיברו בעברית והתרחקו ממני מבלי לענות.

בעוד הסריקות נמשכות, צעקה בת השנתיים לאחותה שעמדה במרחק מטר ממנה, "ארין, תני לי נשיקה", וקירבה את הלחי שלה אליה. היא צעקה בקול רם, והחיילים שמו לב אך לא הנידו עפעף בפניהם המגולחות. ארין, היכולה להיחשב כבר למומחית במצבים כאלה, הרגיעה את אחותה בנשיקה. אשתי הביטה אלי והנידה בראשה. אחרי כרבע שעה יצאו החיילים בטור מן הבית. כמה מהם דיברו בקשר, והאחרים נגררו בעצלתיים. הם יצאו לרחוב מבלי לומר מילה. הם לא אמרו לנו אם לחזור פנימה או להישאר בחוץ. ארין היססה לחזור, באומרה שאולי לא כולם יצאו. ישבנו בחוץ כמה דקות, עד שכל החיילים היו ברחוב, לפני שחזרנו פנימה להעריך את המצב. בעוד אנו עולים במדרגות יצא אחד הנגמ"שים לדרכו. החיילים של הנגמ"ש השני חצו את הרחוב אל ביתו של אבו-מוחמד וצלצלו בדלת.

בדקנו את כל החדרים בביתנו, וחוץ מכמה ארונות ומגירות שנשארו פתוחים, הכל היה במקום והנזק היחיד שנגרם לנו היה נפשי. התקבצנו שוב במרפסת הכניסה כדי לראות מה קורה אצל שכנינו, כשקול רעם נשמע במעלה הרחוב. חמישה נגמ"שים, ג'יפ וטנק מרכבה התגלגלו וחנו לפני ביתנו. שני חיילים חזרו לכיוון הבית ודפקו על דלתם של חותני בקומת הקרקע. כשפתחה חותנתי את הדלת הם אמרו לה לצאת. היא אמרה, "הרגע הייתם פה, תשאלו אותם" והצביעה על החיילים מעבר לרחוב. הם נראו נבוכים וחזרו לרחוב.

נדין צמודה לחלון המרפסת, בולעת בעיניה כל תזוזה. מרוב התרגשות, היא בקושי יכולה לדבר, מגמגמת חצאי משפטים בעודה מנסה לומר לנו כי הגיעה טנק ו"אומו" (דוד בערבית) יצא ממנו, או שדלת אחורית של נגמ"ש נפתחה וחיילים יצאו ממנו. אם רק יכולתי להסריט בוידיאו את בתי, כדי להראות לאזרח ישראלי היושב בנוחות במשרדו בתל-אביב, איזה מין דור הם יוצרים. ארין יושבת בשקט ליד בעוד אנו מביטים, ומנסה לשכנע אותי ואת עצמה שהם ייקחו רק את הבית של השכנים. אני חייב להסכים, משוב שכאב הבית, עלי להשליט סדר בתוהו ובוהו הזה.

צוות הסריקה בן 12 החיילים המשיך לדפוק על כל דלתות השכנים, להוציא את כולם ולסרוק. עבוד בן התשע, חברה של ארין מעבר לרחוב, יצא בפיג'מה ובידיו שני החתלתולים שלו, אחד בכל יד, בעוברו בין שתי שורות החיילים בכניסה לביתו. לאחר כ-30 דקות התקבצו החיילים ליד הנגמ"ש שלפני ביתנו. הם פרשו מפה ענקית וצבעונית והחלו להתדיין. ציפוי הניילון של המפה נצנץ בשמש הבוקר המתחזקת. אחרי עשר דקות הנהנו בהסכמה, וקראו לשאר החיילים. כולם יצאו מן הנגמ"שים, והשכונה השקטה שלנו הפכה לבסיס צבאי. כמה תריסרי חיילים ישראלים, ריח דיזל, גרגוריו וחריקותיו של הטנק הנע שמאלה וימינה. רעש המנוע המצודד את תותח הטנק סביב סביב במעגלים. פצפוצי מכשירי הקשר, כולם בעברית. בדיחות וצחוקים של חיילים. ממש תמונה מהסרטים. אבל הסרט עוד לא החל.

הם פנו שוב אל הבית בן שלוש הקומות מעבר לרחוב, אבל הפעם היה לאחד החיילים פטיש 5 קילו. הם כבר בדקו את קומת הקרקע, בה גרו אבו-מוחמד וסבתה של אסל, חברתה של ארין. דירתה של אום ח'אלד היא בקומה הראשונה, אולם היא עצמה במצרים, מבקרת את בנה. אנו יודעים כי לסבתה של אסל יש מפתח, וכי הם כנראה כבר סרקו את דירתה של אום ח'אלד בפעם הראשונה. נשארה הדירה בקומה השנייה. היא ריקה, ושייכת לחאג' וליד, ראש העיר של אל-בירה. שמענו דפיקות מתכתיות במשך כמה דקות, ואז קבעה ארין, "הם פתחו אותה." שאלנו איך היא יודעת, הרי לא יכולנו לראות. היא פשוט שמעה את החיילים צוחקים ומריעים, "יש", כשהדלת נשברה. היא צדקה. לאחר כמה דקות, הופיעו שני חיילים במרפסת של הקומה השנייה - בדיוק מולנו. תוך פחות מרבע שעה זינקו החיילים אל הנגמ"שים והטנקים, ופרקו מהם צ'ימידנים, קיטבגים, שקי שינה, מזרונים ספוגיים ירוקים וקרועים, וכו'. חייל אחד הוציא טלוויזיה מתוך הנגמ"ש ולקח אותה לדירה. אחרים סחבו מה שנראה כמו ארגזי מזון.

בכל פעם שדיברנו בינינו על המתרחש, ניסתה נדין לחקות בתנועות גוף ונפנופי ידיים, את כל פעולותיהם של החיילים. אבא שלי רק חזר שוב ושוב בגועל, כי העולם קיבל את הכיבוש הישראלי, והעולם צריך להתבייש. הוא שאל את עצמו בקול רם, אם בוש היה נואם את הנאום הידוע לשמצה שלו, אם היה מדובר בטקסס ולא בפלסטין, ואם היו מחללים את ביתו כפי שעושים לנו.

אחרי שפרקו את הציוד מכלי הרכב, הזיזו אותם לעמדות סביב הכניסה לבית שתפסו. שני חיילים ניסו לכוון את התנועה. אני בטוח שועדת התכנון של אל-בירה לא סללה את הרחוב בשביל כל כך הרבה כלי רכב משוריינים בבת אחת. נדין קלטה כמובן כל תנועה. כמו כוון של מטוסים בשדות תעופה, החלה נדין לנופף בידיה מעלה ומטה כאילו היא מכוונת את הטנק. אחרי שהכל היה במקום הם כיבו את המנועים והשקט חזר. השעה היתה כבר תשע. אחרי כמה דקות הופיעו עוד חיילים בחלון המרפסת, כעת ללא חולצה. בלי קסדות, בלי שכפ"צים, בלי מדים בצבע ירוק זית, בלי רובים, סתם בן אדם. בן אדם, לא טוב יותר או פחות ממני. ההבדל היחיד הוא, שאדם זה הרשה לעצמו להיות חלק מכוח כיבוש, דבר שאני לעולם לא אעשה.

היום הכריזו שהעוצר יוסר מתשע ועד שתיים. ניתן כבר לשמוע את אלה שיצאו מבתיהם לחפש מזון ומצרכים. ילדי השכונה החלו להתאסף סביב הטנק. ילד קטן אפילו ניגש ונגע בו, כאילו היה זה מוזיאון מלחמה. כל החיילים חוץ משני שומרים היו בבית שנתפס. השומרים עוצרים את האנשים ההולכים ברחוב, ותובעים מהם להסתובב ולמצוא דרך אחרת. מכוניות במעלה הרחוב, שנהגיהם אינם מודעים להרפתקה של היום, עוצרות בחריקת בלמים מול הטנק. החייל מסמן באצבעו מעגלים, כלומר שעל הנהגים להסתובב. איש האשפה שלנו, אבו-חסן, בן למעלה מ-70, מגיע במעלה הרחוב בדחפו את שלושת חביות האשפה השחורות והנושנות שלו על גבי עגלת המתכת המחלידה. השומר צועק לו לעצור ולהסתובב. אבו-חסן לא שומע גם כשאנו צועקים לתוך אוזניו ממרחק חצי מטר, אז ברור לי שאינו שומע את החייל. הוא ממשיך לעבר ביתנו. החייל מכוון את נשקו, צועק בקול רם יותר ומסמן לו לעזוב. כעת אבו-חסן מבין. הוא צועק בחזרה בערבית, שבא לקחת את האשפה. החייל לא מבין, ואבו-חסן מתעקש למלא את משימתו. בסוף העימות מנצח הרובה, ואבו-חסן מסתובב באיטיות ודוחף את עגלתו באכזבה.

בינתיים הגיע ראש העיר, חאג' וליד. הוא אומר לחיילים שזה ביתו והוא רוצה להיכנס. הם מתווכחים עימו בדלת, ואחרי כמה דקות הוא עוזב, שואף בתסכול את הסיגריה שלו. אנו למדים ממנו שהם אמרו, "אנחנו צריכים יומיים כדי להתקלח." בעודי כותב, מכונית מגיע מדרך ירושלים, מול בנין הביטוח הלאומי, לכיוון הרחוב שלנו, נהגה רואה את הטנק ובולם, ומתנגש במכונית שנעה בכיוון דרום. הפרעה קלה לכיבוש מחדש של עירנו ושל חיינו. מהומה, פחד וזעם שולטים על ביתנו ועל שכונתנו. הילדים מתאספים להסביר מה קרה לכתב שהגיע למקום. כל אותו הזמן, האורחים הלא-קרואים ממשיכים לנהוג כאילו הבית שלהם מימים ימימה. כל שנותר לנו לקוות, הוא שזו תהיה שהות קצרה, שהותם האחרונה כאן.

בינתיים, שכחו בנותי כי החיילים האמיתיים והטנקים האמיתיים נמצאים בחוץ. הן משחקות מחבואים בבית. נדין היא הפלסטינית, וארין החייל הישראלי. נדין מסתתרת מתחת לשולחן הכתיבה שלי בעוד אני מדפיס, וכאשר דופקת ארין על דלת חדר העבודה, יוצאים כולנו וממתינים במסדרון, בעוד ארין בודקת את החדר. יש לנו אפילו תעודות זהות מקרטון לתת לארין. האם מבין הישראלי הממוצע איזה מין דור הוא יוצר! האם הם חשים בטוחים יותר, כאשר נעריהם מענים אוכלוסייה אזרחית?

בדיוק שמעתי את אביר, אשתי, צועקת אל אבו-חסן. הוא ראה שיש כעת רק חייל אחד בחוץ, וחזר שוב לקחת את האשפה. הוא חייך, בעוד פניו הקמוטות והעייפות מביטות מעלה לעברנו, וידיו מעמיסות את שקיות האשפה. עבור החייל, היתה זו ודאי הפגישה הראשונה עם אבו-חסן. אבל אבו-חסן נכנס לשנה ה-36 אל מול הכיבוש הצבאי הישראלי.

נראה כי הרובה בכל זאת הפסיד, פעם נוספת.

תחת עוצר, סם.