לשבור את הפחד, מאת סם באחור, אל-בירה, sbahour@palnet.com
יום חמישי, 27 ביוני, 2002

היום סוף סוף באו לבקר אותנו אורחים לא-קרואים. ששה עשר חיילים ישראלים, חמושים עד לשיניהם, נכנסו לביתנו כחלק מן החיפושים מבית לבית המתבצעים מזה ארבעה ימים ברמאללה, בעוד אנו תחת עוצר 24 שעות ביממה.

בביתנו שלוש קומות. בקומת הקרקע גרים החותנים שלי, אנו בקומה הראשונה והורי בקומה השניה. אשתי אביר ובתי הבכורה ארין בילו את כל היום באפייה, על מנת להעביר את הזמן (בחוק הבינלאומי ידוע העוצר כ "ענישה קולקטיבית"). ב-7:30 בערב עטפה ארין מגש של 'הריסה' מתוקה שזה עתה יצאה מן התנור, ובהתרגשות רבה שלחה אותה אל סבתא בקומת הקרקע. תחת עוצר, כמו עכשיו, אנו משתמשים בסל קשור לחבל המשתלשל מן המרפסת הקדמית, על-מנת לשלוח דברים. כשהסל מתנדנד ומקיש על הדלת, יודעים החותנים שלי שעליהם לפתוח ולראות מה שלחנו.

הפעם היתה ארין לבדה על המרפסת והחלה להנמיך את הסל, כשלפתע ראתה קסדה של חייל לפני הדלת של סבתא שלה. היא משכה במהירות את הסל בחזרה למעלה, ורצה לבשר לנו שיש חיילים בבית. היא היתה מבוהלת, יותר מבוהלת משהיתה מאז החל העוצר. אני בדיוק גמרתי לדבר בטלפון עם קורקי, עיתונאי מה"ניו יורק דיילי ניוז", וישבתי ליד המחשב. הלכתי לחלון הקדמי וראיתי חיילים רבים כורעים לפני גדר האבן של ביתנו. אבי היה בדירתנו באותה שעה. ישבנו וחיכינו, ואז צלצלו בדלת. כשענתה אשתי באינטרקום, אמרה לה אמה שיש חיילים בבית ועלינו לפתוח את הדלת. פתחנו, ובמקום חיילים נכנסה פאודה, אמה של אביר. היא הציעה שרק אחד מאיתנו ירד למטה. ירדתי לראות מה קורה. כשהגעתי לדלת של החותנים שלי, ראיתי שהרחבה לפני ביתם דחוסה בחיילים חמושים כורעים בתנוחת היכון.

חייל אחד כרע בכניסה וכיוון רובה לעברי. בירכתי אותו לשלום ושאלתי מה הוא צריך. הוא שאל אם אני מדבר עברית, ועניתי שאנגלית או ערבית. הוא המשיך באנגלית מושלמת ושאל אם יש מישהו למעלה. עניתי שמשפחתי ואבי שם. הוא דרש שכולם ייצאו לחזית הבית. שאלתי אם גם הילדים צריכים לצאת, כי היה קצת קריר. הוא ענה בגסות, "כולם." צעקתי במעלה המדרגות שכולם יבואו ויביאו את תעודות הזהות שלהם. כשחיכינו, שאל החייל את חותנתי איפה מרואן ברגותי, כאילו היא אמורה לדעת. אמרתי לו שלמרות שיש לה אותו שם משפחה, אין ביניהם קשר משפחתי. אמרתי לו שאנו מגיעים מכפרים שונים. "לא, כאן זה רמאללה", הוא ענה בלעג. עניתי, והסברתי כי זו אל-בירה ולא רמאללה, והחותנים שלי מדיר ע'סנה בעוד מרואן מגיע מכפר בשם כובר. הוא נראה מבולבל, אז עניתי לשאלתו המקורית, באמרי שמרואן נמצא "בכלא שלכם." הוא חייך וקיבל תשובה זו, שהיא אכן האמת.

בינתיים הגיעה אשתי עם הבנות ועם אבי. ארין, בתי הבכורה, רעדה מפחד. החזקתי אותה והבאתי אותה ליד החיילים שהיו פשוט דחוסים לפני הבית במצב כריעה עם נשקים מכוונים. אמרתי לה, "תראי, הם בדיוק כמונו, הם לא מפחידים אותנו." אבי ניסה להרגיע אותה ואמר לה אותם דברים. אבי השתוקק לקשור שיחה עם החיילים, אבל שכנענו אותו לוותר הפעם, כדי שאף אחד לא יגמור את הלילה בכלא. ארין נרגעה קצת, אבל לא אמרה מלה כאשר החייל בכניסה דרש שאשתי תפתח את החנייה. אמרתי לו שהמפתח למעלה ואשתי תצטרך להביא אותו. הוא הסכים, ובזמן שחיכינו לאביר, אמרתי לחיילים, "יש לנו עוד דרך ארוכה." הם לא ענו, אך שניים-שלושה מהחיילים, נערים, הנהנו בראשם. ישבנו והיבטנו בהם, וכולם נראו לנו מפחדים פחד מוות. הם היו בארץ זרה, בביתו של זר, ומולם משפחה שלמה של פלסטינים (כלומר, מחבלים). הם נעצו בנו עיניים, בעוד אנו מחבקים את ילדינו בניסיון למתן את ההלם והפחד.

כשירדה אביר עם המפתח, ביקשו ממנה החיילים לפתוח את החנייה (בחוק הבינלאומי זה נקרא "מגן אנושי"). היא פתחה את החנייה הריקה, והחיילים, מלאי פחד, נכנסו בזהירות בנשקים שלופים. קשה היה לי לומר אם התאכזבו כשמצאו רק אבק, או שמא היתה זו הקלה עבורם. בינתיים ישבנו וחיכינו בבריזה הקרירה, וחייל אחד החזיר לנו את התעודות. החותנת שלי אמרה להם בערבית, "אולי יום אחד תגיעו שוב בימי שלום, ולא תפחדו כל-כך." הם לא ענו.

המפקד הורה לחיילים לצאת מן הבית. כשחלף על פנינו אמר במהירות "ביי", כאילו ידע שעשה משהו לא בסדר בכך שפלש לחיינו. הם עזבו אחד אחד, בכוננות מלאה. מסתבר שהם סרקו את כל דירות הבית. כשיצאו, יכולנו לשמוע יריות במעלה הרחוב. היתה זו לבטח יחידה ישראלית אחרת, אבל הם לא לקחו סיכונים, ונעו לאט ובזהירות בחזרה לרחוב. כשעברו על פנינו, כל אחד עם נשק כבד או מכשיר קשר או תרמיל, חיבקה אותי בתי חזק. כשעזב החייל האחרון יצא חותני ועמד בראש המדרגות. הוא בירך אותם לשלום ואמר באנגלית קלוקלת, "אנא בואו שוב מחר". לאחר שעזבו גילינו שבדקו כל חדר וכל ארון בקומה הראשונה.

חזרנו הביתה וארין היתה רגועה בהרבה. היא באה ואמרה לנו, "אתם יודעים, פעם פחדתי מהם הרבה יותר, אבל עכשיו לא." היא המשיכה, "אתם יודעים, חלק מהם נראים נחמדים. אני מרחמת עליהם עם כל המעילים והכפפות והקסדות. בטח נורא חם להם, אולי בגלל זה הם לא דיברו איתנו." הבטחתי לה שגם אני בטוח שהם אנשים נחמדים, אבל שרון הכריח אותם לבוא. אני עושה ככל יכולתי, כדי שלא תראה כל ישראלי, אפילו אלה המחללים את ביטחוננו בביתנו, כאויב.

סוף סוף נשבר הפחד מן החיילים החמושים וחבושי הקסדות המתרוצצים באופן חופשי ברחובותינו. ציפיתי ליום זה, כדי שבתי לא תחייה בפחד מפני שכנינו העתידיים. נדין, בתי הקטנה בת השנתיים, בקושי יודעת לדבר – אבל היא יודעת להציג את כל האפיזודה שתיארתי כאן, בעזרת ביטויים ושפת גוף הכי חמודה שיש.

כשנרגענו לאחר מנת הכיבוש היומית, התבדחנו שהם יכלו להישאר, כי היו לנו הממתקים הכי טובים באל-בירה להציע להם. וקצת יותר ברצינות: הלילה ניתן לילדותינו חיבוק ונשיקה נוספים לפני השינה, בגלל שאנו יודעים כי כל העסק היה יכול להיגמר אחרת לגמרי, לו ראה אחד החיילים ברחוב את ארין בשעה שהנמיכה סל מעל לראשו של החייל בכניסה לבית.

אלוהים יעזור לבית הבא שהם סורקים,

עדיין תחת עוצר, סם.