מקורות ביהדות בעד סרוב פקודה

מאת שמאי ליבוביץ, עו"ד, תל אביב - בוגר ישיבת הר עציון

כולנו מבינים היום כי השלטון האלים על עם אחר מוביל אותנו למעשי נקמה זוועתיים, למעשי דיכוי והרס כנגד אוכלוסיה אזרחית, והתוצאה היא שאנו - כחברה וקהילה - מתדרדרים לשפל המדרגה המוסרית, למצב שבו אנחנו מתכחשים לזהות היהודית שלנו.

הזכות לסרוב פקודה הינה ביטוי למחוייבות דתית-מוסרית. בעת השרות הצבאי בשטחים, ראינו במו עינינו כיצד הפכנו לכובשים אכזריים, והתנהגנו כפי שהמצרים התנהגו אלינו כשהיינו משועבדים במצרים. במקום ללמוד מהנסיון ההיסטורי שלנו, כמי שחוו על בשרם עד כמה נורא להיות עם כבוש נטול-זכויות, אנחנו עושים אותם דברים לאחרים. ועל כך מזהירה אותנו התורה:

"וגר לא תלחץ, ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות, כג, 9).

בציווי זה דורשת התורה מאתנו להמנע מלעשות כל אותן פעולות אשר אנו עושים היום כלפי האוכלוסיה הפלשתינית בשטחים. במו עינינו ראינו כיצד - כחיילים - עסקנו בענישה קולקטיבית אכזרית. כיצד שללנו מבני-אדם זכויות בסיסיות כמו הזכות לחירות, הזכות להתפרנס, הזכות לנוע בחופשיות, ואפילו הזכות לפַנות פצוע באמבולנס. אנו אומרים: לא עוד.

שפיכות דמים

לפני כמה שבועות קראנו בתורה את עשרות הדברות (שמות, כ, 1-17). הדברה החשובה ביותר, היא "לא תרצח". משום שהפגיעה בקדושת חיי אדם, שנברא בצלם אלוהים, היא הפגיעה הקשה ביותר, והעבירה הנוראה והחמורה ביהדות. והנה, אנו פוגעים והורגים אנשים חפים מפשע כל שבוע. חיילי צה"ל יורים והורגים גברים, נשים, ילדים ואפילו תינוקות. למשל, בשבוע שבין 19/10/01 ל - 25/10/01 , הרג צה"ל, באזור בית לחם בלבד, 15 פלשתינים, 11 מהם היו אזרחים, בהם שני קטינים ושלוש נשים.בחודש דצמבר, הרגו חיילי צה"ל שני ילדים, בני 11 ו- 15 מאזור רמאללה (ראה כתבה במוסף "הארץ" 8/2/02). מישהו יכול לטעון ברצינות שרצח הילדים והנשים הללו היה דרוש להגנה על בטחון מדינת ישראל? האם יש חייל כלשהו במדינת ישראל המוסרית והשפויה שיכול להצדיק את התועבה הזו? אנחנו אומרים: לא נשתתף בכך יותר.

מצווה על כל חייל יהודי לסרב לקחת חלק בפעולות אלו, שאין בינן לבטחון המדינה דבר. תכליתן היחידה של פעולות אלו היא הנצחת הכיבוש. למען הכיבוש דורשים מאתנו לעבור על עשרת הדברות, ולהפר את הציווי היסודי ביותר בתורה כולה. העובדה שיש בצד השני מרצחים שגם הם לא בוחלים בהרג חפים מפשע איננה הצדקה לנהוג כמוהם. אנחנו היינו חייבים לשמור על כללי היהדות ולדעת שלא יורים במפגינים אזרחיים והורגים אותם באש חיה, או בכדורי גומי, גז מדמיע או כל האמצעים האחרים שמשום מה גם הם מצליחים להרוג - כאשר מדובר במטרה פלשתינית. אם ההרג הנורא שמתבצע בשטחים איננו עבירה על "לא תרצח" המופיע בעשרת הדברות- אותם קראנו לפני שבועיים - אינני יודע מה זה.

נורמות המוסר של היהדות

ישראל מקיימת בשטחים משטר דיכוי. אך כאשר אנו בוחנים את דמויות המופת בתנ"ך, אנו מגלים כי סיפורם של גיבורי התנ"ך הוא מופת של התנגדות למשטר דיכוי. משה רבנו, שהוציא את עם ישראל ממצרים, מתואר כאדם המסרב להשלים עם תופעה של כוחנות ואכזריות. בעודו משמש כרועה צאן בארץ מדין, הוא מגיע לבאר, ורואה לנגד עיניו כיצד באים הרועים ומגרשים את בנות יתרו כהן מדין:

"ויבואו הרועים ויגרשום, ויקם משה ויושיען, וישק את צאנם" (שמות, ב, 17).

לאחר פעולת הצלה זו, שהוכיחה כי אינו משלים עם רמיסת זכויותיו של החלש, נבחר משה ע"י האלוהים להיות המנהיג הפוליטי והדתי הראשון של עם ישראל, אשר ישים קץ לעבדותם של בני עמו. ויש לשים לב ולהדגיש כי תחילה הוכיח משה את סרובו להשלים עם עוול כלפי האחר, החלש, שאינו מבני עמו, ורק לאחר מכן, נשלח ע"י אלוהים כדי להביא מזור וגאולה לעמו.

הנראטיב המקראי חוזר ומדגיש את העקרון של שלילת הענישה הקולקטיבית. היה זה אברהם אבינו, סרבן המצפון הראשון בעולם, שהתקומם נגד תופעה זו. כאשר א-לוהים עמד להחריב את סדום, אמר לו אברהם:

"ויגש אברהם ויאמר: האף תספֶּה צדיק עם רשע?! אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר…חלילה לך מעשות כדבר הזה: להמית צדיק עם רשע, והיה כַצַדיק כָּרָשע? חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" (בראשית, יח, 25).

אברהם אינו נכנע ללא אומר אפילו לרצונו של האל. אברהם מתואר כאדם בעל אומץ ומצפון עד לנכונות לערער על כוונת האלוהים להשמיד את סדום ועמורה. אלוהים נכנע, בסופו של דבר, לדרישתו של אברהם. אלוהים מאשר כי לא יאפשר שום צורה של ענישה קולקטיבית. רק מי שחטאו ופשעו - ייענשו.

העקרון הזה חוזר ונשנה בכל התורה כולה. גם יעקב אבינו העלה אותו על נס. כאשר שני בניו - שמעון ולוי - בצעו טבח בעיר שכם (ורואים שכבר אז היו המקומות הללו מקומות ארורים) הוא קלל אותם עד סוף ימיהם. הם בצעו את הטבח כנקמה על האונס שבוצע בדינה אחותם. למרות הכוונה הטובה שלהם, הגנה על שלום אחותם, הוא אמר עליהם דברים כל-כך קשים שקשה למצוא להם מקבילה בכל התנ"ך כולו. וכך אמר להם:

"שמעון ולוי אחים, כּלֵי חָמָס מְכֵרוֹתֵיהם…. ארור אפם כי עז, ועֶבְרָתָם כי קשתה" (בראשית, מט, 5).

יעקב איננו מסתיר את הזעזוע שלו ממעשה הנקמה האכזרי שלהם. בפסוקים אלו, מנחה יעקב את הדורות הבאים כיצד לנהוג וכיצד אסור לנהוג. דבריו אלו של יעקב אינם דעתו הפרטית בלבד. יעקב הוא אבי האומה, שכן "יעקב" הפך בסופו של דבר ל"ישראל". ומכאן שמו של העם ושמה הרשמי של המדינה. ולא בכדי שונה שמו של יעקב ל"ישראל", שכן השם "ישראל" מצביע על התכונה החיונית והחשובה מכולן - היכולת להאבק נגד סדרי העולם:

"לא יעקב יֵאָמֵר עוד שִמְך כי אם ישראל, כי שָרִיתָ עם אלוהים ועם אנשים - ותוכל" (בראשית, לב, 29).

מה שתרבויות אחרות היו מחשיבות לחילול הקודש מועלה, אם כן, לדרגת סמל לאומי ועיקר אמונה: סירובו של יעקב לקבל את סדרי היקום ואת ההתנהגות המרושעת והאכזרית האופיינית לבני אדם. גם כאשר מדובר בבניו האהובים, יוצאי חלציו, אין מצפונו של יעקב מאפשר לו לסלוח להם על העוול הנורא שעשו.

אם היה חי היום, סביר כי היה אומר לנו בדיוק את המלים הללו, על כך שאנחנו מפגיזים ומפציצים - בטנקים ובמטוסים - ערים פלשתיניות, כנקמה על הפיגועים. אם איננו רוצים להיות ארורים, מחובתנו לסרב להשתתף בפעולות אלו, ולהגיד "לא" לשרות בשטחים.

בספר דברים, עקרון זה מופיע כאיסור מפורש:

"לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומתו" (דברים, כד, 16).

המדובר בנורמה דתית ומוסרית אשר מחייבת את כולנו. היא מופיעה במקומות נוספים בתנ"ך (ראה יחזקאל, יח 20). וכאן מתעוררת השאלה: האם פעולות צה"ל בשטחים, הכוללות הריסת בתים, מניעת מזון ותרופות מאזרחים ופגיעה סיטונית בחפים מפשע, עולות בקנה אחד עם נורמה זו? התשובה לשאלה זו ברורה. כל פעולות הכיבוש, לאמור: ההפגזות, השחתת הרכוש, עקירת המטעים, הטלת הסגרים, וההתעללות בבני אדם שנבראו בצלם, מנוגדות לעקרון זה.

האם יש "כיבוש נאור"?

אמת, רוב המתנחלים אינם פורעי חוק צמאי דם. רבים מהם, ויש לי חברים ביניהם, יאמרו שיש להמשיך את הכיבוש אך לעשותו "בצורה אנושית". לעמוד במחסום "ולחייך" אל אלפי בני אדם התקועים שם. להפגיז שכונה בעזה ואח"כ לחלק סוכריות לתושבים. זוהי תורת "הכיבוש הנאור". התשובה היא פשוטה: אין חיה כזאת. אין כיבוש נאור כפי שאין אדם ארבע-רגלי. כיבוש מיליוני אנשים נטולי זכויות גורר - מיניה וביה- מעשים זוועתיים ואכזריים. השליטה על עם אחר, השעבוד, הטלת המרות הבלתי-פוסקת - כל אלו מביאים לכך - באופן הכרחי ובלתי-נמנע - למעשי הרס ונקם, השחתה ואבדן צלם אנוש (ראה העדויות שהתפרסמו בעיתון "העיר" בתאריך 8/2/02). כאשר הנורמות של היהדות נרמסות בריש גלי, מצווה להפר את החוק, ולסרב להשתתף בפעולות הכיבוש.

ציות עיוור ביהדות

אסור לשכוח לרגע כי רק חיות השדה פועלות ללא שיקולי מוסר ומשפט. הציות לחוק המדינה מעולם לא היה ערך עליון ביהדות. אדרבא, נביאי ישראל ונבואותיהם שימשו כאב טיפוס לביקורת זועמת וחסרת-פשרות, המופנית כלפי השלטון, המשתמש לרעה בכוחו ובעוצמתו כלפי אוכלוסיה חלשה וחסרת זכויות. הם התריעו על חמס ועל עושק, על שפיכות דמים ועל קיפוח זכויות. הם לא הססו לקרוא לסרוב פקודה של השלטון, כאשר השלטון השחית את דרכו (ראה, למשל, מלכים א, פרק כ"א). בדרך זו, הופך האי-ציות למכשיר שבאמצעותו מפנה היחיד את גבו אל גיהנום הכוח עלי אדמות, ונשאר נאמן לעקרונות היהודיים של מוסר, צדק ומשפט.

אנחנו, כחיילים וקצינים, בחנו את הפקודות של הצבא בשטחים - ונכחנו לדעת כי הן מתנגשות עם הערכים הבסיסיים של מוסר ומשפט, ערכי היסוד הנצחיים, שהן חלק ממהותנו כחברה יהודית ודמוקרטית. אנחנו מקווים שהרבה חיילים, דתיים חילוניים ומסורתיים, בסדיר ובמילואים, יצטרפו אלינו ובכך יגבירו את חוסנו המוסרי של צה"ל.

אל לנו להכנע ללחץ חברתי או להשתלחויות הנשמעות כלפינו מצידם של פוליטיקאים תאבי כוח או גנרלים תאבי פוליטיקה. לכן, אנחנו מתחייבים להמשיך ולשרת בצה"ל, כל עוד הוא נשאר נאמן לייעודו, אבל לא כאשר הוא מתכחש לייעודו ההיסטורי, היהודי והציוני.